"קרון בלב י-ם"

20190818_094908

"קרון בלב י-ם"

"אין מקום" אומרים הילדים באכזבה וצועדים אחורה מחומת האנשים שחוסמת את הכניסה לקרון הרכבת הקלה.

"תמיד יש מקום, קדימה" אני אומרת בנחישות. זה כמו לרכב על אופניים, אני מזכירה לעצמי, והגוף נדרך, עדיין זוכר את התנועות, המרפקים עולים לצדדים, הלב מתמלא התרגשות נוסטלגית, מפמפם זיכרונות של חשמליות מוסקבאיות דחוסות. נסיעות רחוקות שבהן האף שלי היה צריך לבחור בין בית שחי מסריח של נוסע אחד, לבין נשימה של אדי אלכוהול של נוסע אחר. "נדחסתי שנים לקרונות במוסקבה, רכבת קלה של ירושלים לא תעצור אותי!" אני מכריזה ומעמידה מולי את מתבגרת, מציבה בינינו את הקטן, מצמידה לגופי את הילדה המרכזית, דוחפת קדימה, דוחסת פנימה את עיסת האדם, נלחמת על מקום להניח את כפות רגליי, דלתות מתחילות להסגר מאחורינו, אני מסתובבת לבדוק שהצבר נכנס

"מצטער" צועק בעלי לחריץ של דלתות נסגרות "יש לי פטור גנטי מקרונות דחוסים, תרדו בתחנה הבאה" הוא מנפנף בידו, אני מספיקה לראות את חיוכו הזחוח מתרחק. הרכבת מתחילה לנסוע ואז מכה על דלתות הקרון מקפיצה את כולנו, ידיים פותחות בכוח את הדלתות, המנגנון נכנע, חזה גברי נדחס בעקבות הידיים, וראש כסוף מגיח לתוך הקרון.

"אין מקום" צורחים הנוסעים לפולש

"תמיד יש מקום" עונה פרצוף מבוגר ואדום ממאמץ

"אין מקום" מחזירה מקהלת הנוסעים

"תמיד יש מקום" מתעקש הגבר, ובאורך פלא חלל הקרון הדחוס בולע את כולו

"אמרנו לך אין מקום" מקטר החייל כשהדלתות נסגרות והרכבת מתחילה את תנועותיה הקצובות

"תסתום את הפה שלך!" פוקד הנדחף, אני מגלגלת עיניים, מרגישה לגמרי בבירת רוסיה "אתם יודעם איך נוסעים ביפן?" שואל בצעקה הפולש הנסער.

"היית ביפן?" נשמע קול מהקצה המרוחק של הקרון.

"הייתי" עונה הגבר בגאווה.

"אז למה חזרת?" שואל קול גבוה יותר מהקצה האחר.

"תפסיקו לריב" צועק קול נשי ממרכז הקרון "אתם בירושלים" ואז, בלי שום אזהרה, הגברת פוצחת בשירה קולנית של "ירושלים של זהב". היא שרה לבד רק שתי מילים מפתיחת השיר, אחרי זה כל הקרון כבר שר יחד איתה, כן, קרון שלם. אני עוברת על פרצופי הנוסעים, פיותיהם נמתחים ברינה מסורה. דוסים, חיילים, עולים חדשים, כולם בקרון אחד. אני מצטרפת לשירה, מאושרת מזיכרון הילדות שיישאו ילדי ברכבות חייהם. זיכרון ילדות על מדינה משוגעת, אלימה, ומושחתת, שהיה בא רגע אחד, של קרון אחד, שנסע לאורך תחנה אחת ושר בקולי קולות "ירושלים של זהב"

"עם הגב להר"

עם הגב להר

"עם הגב להר"

אני מושיטה את היד קדימה ודופקת בזהירות מתחת לשלט "ייעוץ לעסקים"

אחרי עשרים דקות המילים שלה נוחתות על ראשי כמכת הפטיש של שופטת מסרט אמריקאי "אני ממליצה לך להישאר שכירה"

"למה?" אני שואלת בלחש, כי הקול שלי בקושי מצליח להסתנן דרך הגוש בגרון. שם בגרון, תקוע עכשיו החלום שלי, חלום לפתוח סטודיו ל"ציור מהבטן", סטודיו שבו אלמד את שפת האמנות, אלמד אנשים לסמוך על הלב, שיודע להוביל את המכחול למקום בו טמון האושר. אבל כרגע, המכחולים, שפופרות הצבע והקנבסים, ביחד עם עשרות תלמידים מרוצים, כולם תקועים לי בגרון, שורטים, מכאיבים ולא נותנים לאוויר להסתנן. הידיעה, שלעולם אעביר כרטיס של מטפלת בגן ילדים, חוסמת סופית את אספקת החמצן. "למה?" אני שואלת שוב את הבלונדינית שמולי

"כי זה לא תל אביב. כאן, בגליל, אנשים בקושי סוגרים את החודש, ואלה שכן מצליחים, יבזבזו את כספם על מסעדה ולא על שיעורי ציור. עסקים כמו שלך נסגרים כאן כל יום" ציפורניה האדומות שולפות את הדף החם מהמדפסת, שפתיה, מרוחות באדום, יורקות נתונים סטטיסטיים מהטבלאות השחורות. הקול שלה מתרחק מתודעתי, עיניי גולשות על קירות המשרד. גבר בחליפה מחייך מאחת התמונות, שעון  יוקרתי  על ידו מראה על שעה אחת  "הסוד להצלחה הוא לדעת להתחיל, הסוד להתחלה הוא לקחת סיכונים" כתוב מתחת לפוסטר. על הקיר ממול צילומים נוספים, בהם מופיעה היועצת המדופלמת לצד בעלי עסקים מרוצים. כאן היא חותכת סרט  אדום בפתיחה של מאפיה, בתמונה ליד מצטלמת בכניסה למשתלה גלילית חדשה. אני מסתכל על היזמים בתמונות, מקנאה בהם, שהתאימו לטבלאות של הגברת, בצורה מדויקת. דמעות כבר תלויות לי על הריסים, דרכם אני רואה את הרי נפתלי הכחולים. ההר, סמל היציבות, נושק לשמיים אין סופיים. המבט מתחדד, ההרים האלה בכלל לא היו כאן פעם, השבר הסורי אפריקאי העמיד אותם מולי, בקע את האדמה ויצר את הנוף המדהים הזה, אני מוחה את הריסים בגב היד

"תודה" אני אומרת וקוטעת את הקראת הנתונים

"קחי את זה איתך" הגברת מושיטה לי את הדפים

"תודה רבה לך על הייעוץ, אני כבר לא צריכה את הטבלאות" אני עונה לאישה שלא מכירה אותי ומיישרת כתפיים.

שמונה שנים עברו מאז שפתחתי את הסטודיו "ציור מהבטן". שמונה שנים אני מלמדת עשרות אנשים לדבר את שפת הציור. שלושים שנה של עיסוק באמנות, הביאו אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו, מקלידה את המילים על שולחן עבודה רחב, עוברת במבטי על ציורי תלמידי, שמונה שנים אני תוהה, אם הייתי צריכה להגיד ליועצת ההיא, לסובב את הכיסא לנוף.

 

 

 

פרח חי

20180905_163012פרח חי

ספארי לילה עם מדריך פרטי, טיול לתוך מסתורי הג'ונגל של שמורת הטבע קאו-סוק. זול ואקזוטי, אז ברור שקנינו.
"שבוע של גשם כזה היה מסדר את כל הארץ לשנה" אני אומרת ועוקבת בקנאה אחרי טיפות מים כבדות, מנצנצות לאורם של פנסי-הראש. חמישה זוגות של נעליי טיולים, לועסים ברעש את האדמה הבוצית. המדריך התאילנדי מוביל את השיירה הלילית, אלומת-האור החזקה של הפנס שלו משוטטת בין העצים השחורים, הוא מרים את ידו ומצביע למעלה בהתלהבות.
נחש, נחש" הוא אומר באנגלית, אני מרימה את עיניי לשרוך קטן, שמתפתל על ענף מעלינו"
"נו באמת! זה נחש?" אני לוחשת לצבר ומגלגלת עיניים בחושך "רק לפני שבוע, נחשון, מהקיבוץ שיפד על מגרפה שלו נחש גדול פי עשרה"
"שקט!" מסנן הצבר "זה לא תחרות, תהני, תראי איפה את נמצאת"
אני מסתכלת סביבי ולא רואה דבר חוץ מחומת עצים רטובה.
שוב עצירה ויד המדריך מורמת
"אמא תראי לטאה" מתרגש הקטן. אני מכוונת את הפנס לשממית ישנה, בכלל לא אכפת לה שאנחנו מכוונים עליה פנסי-במה מסנוורים. המדריך מסביר שזאת לטאה מעופפת
החרדון הכי זניח בקיבוץ גדול ממנה " אני לוחשת לצבר"
את בלתי אפשרית, את בג'ונגל! תהני" אומר הגבר ומרחיק ממני את הילדים."
הצעידה נמשכת, עוצרים, הפעם זה עכביש
"כל בוקר אני מטאטאה, בבית שבקיבוץ, עכבישים גדולים פי מאה" אני אומרת בגאווה. הצבר מצקצק.
תחנה הבאה, תחת של קוף, כן רק תחת, לצערי כל שאר הקוף מוסתר בסבך. המדריך, מוכה קידמה דיגיטלית, מוציא מיד את הטלפון מהכיס ומראה לנו צילום של קוף שלם. אני מכוונת את הפנס ומנסה להשוות בין התחת שמעלי לתחת שבתמונה.
"את זה יכולתי לראות גם בקיבוץ, כן, לגלוש באינטרנט, יבשה ובחינם" אני ממלמלת וקולטת שהשיירה כבר התרחקה.
קולות תדהמה גורמים לי לזנק קדימה. אני נדחפת בין הילדים וקופאת במקום. פרפר ענק, בגודל של שתי כפות ידי משוויץ בכנפיו המרהיבות. אני מניחה את ידי על פי, סופגת את היופי. כנפיים בצבע וורוד פוקסיה מעוטרות בשוליים שחורים, עליהם מנצנצים עיגולים בכחול כהה
זה מושלם" אני אומרת ומוחאת כף בהתלהבות"
"אמא את תעירי אותו" מזהירה אותי הילדה המרכזית. אני מסכימה ומיד מוחאת עוד כף ליד הפרפר הישן, אבל לצערי הוא לא מתעורר
"תכבו רגע את הפנסים" אומר הצבר אחרי שראינו שני נחשים ירוקים "בואו נעמוד ונקשיב לקולות הג'ונגל" אנחנו עושים כדבריו. עומדים חמשתינו צמוד, המדריך בצד, בחושך תאילנדי משלו. אני שומעת את פס הקול של סרטי אינדיאנה ג'ונס, חושבת על יללות התנים ליד הבית בקיבוץ
"סיימנו?" אני שואלת בתקווה
הפנסים נדלקים ושוב נעלי טיולים שוקעות בדרך חזרה. אני נגררת בסוף השיירה יד ביד עם תחושה שאני מפספסת כאן משהו.
"חכה רגע" אני מדשדשת אחרי הצבר שמתרחק עם הילדים
"מה עכשיו יש בקיבוץ גדול פי כמה?" הוא שואל
"תקשיב, אני חושבת שזה מזוייף"
"מה מזוייף?" הוא מסנן לעברי
"תראה, כל הדרך המדריך כאילו יודע לאן לכוון את הפנס, לא ראינו אף חיה זזה, הכל מפלסטיק, אני בטוחה, חוץ מהקוף, הקוף מפרווה!!!" הצבר לא אומר דבר, לכן אני ממשיכה לחשוף את התרמית בביטחון "תראה את הנחש הזה, עברנו כאן לפני 20 דקות, אותה תנוחה בדיוק" אנחנו ממשיכים ללכת, אני מזהה את המקום לפי השלולית הגדולה
"תלכו, אני עוצרת רגע כאן" הפה שלי אומר בקול מתוק, אלומת האור מוצאת מהר את הכנפיים הוורודות "תגיד אתה מפלסטיק?" אני לוחשת לפרפר , נושפת על כנפים חסרות חיים.
בניצחון, אני תוקעת אצבע מאוכזבת בגופו. החרק מחליק מטה ורגע לפני שהוא נופל על הקרקע הרטובה כנפיו זזות, הוא לא מספיק מהיר, אפוף שינה, כנף אחת נדבקת בבוץ, הוא מנסה להתרומם, האדמה הרטובה לא משחררת. אני מסתכלת לצדדים בגנבה, רואה את אלומות הפנסים מתרחקות. באצבעות רועדות אני מנסה לעזור לפרפר להתרומם אבל רק מלכלכת את כנפיו יותר. בסוף אני נוטשת את זירת הפשע, מחליקה על הבוץ כדי להשיג את השיירה
"מה עכשיו עשית?" שואל הצבר כשאני מתקרבת
"שקט" אני עונה לו "תהנה! תראה איפה אתה נמצא"

בלה בלה בלוג- מציאות במילים וצבע
Blablablog.co.il

Take-away

20180827_123744

"טייק, טייק" אני מחזירה למלצרית תאילנדית את המנה החשודה שלא הזמנתי
"טייק אווי, טייק אווי" היא קדה קידה, לוקחת את הקערה ונעלמת.
אחרי שסיימנו לאכול אני מקבלת את החשבון ושוב את המרק שלא הזמנתי, הפעם בתוך שקית ניילון שקופה, אני מרימה את הנוזל שבו צפים המרכיבים המשונים.
"טייק, טייק" אני מושיטה לה את השקית הקשורה בחזרה
"טייק אווי, טייק אווי" מתעקשת המלצרית ומסתלקת.
"זה לא מה שהזמנתי! " אני רוצה לצרוח ולפוצץ את השקית בחבטה.
לא הזמנתי את הגבר הזה עם צוואר תפוס, הזמנתי אחד תקין שיקח אותי לטיולים ארוכים ברכב שטח ענק, שינהג למרחקים ירוקים ויקפוץ איתי מצוקים למי טורקיז צלולים. במקום זה אני תקוע עם שלושה ילדים בבית על חוף, שתי פסיעות מהמים, שומעת אותו גונח את עצמו לדעת מכל הסיבות הלא נכונות.

לא הזמנתי גם מתבגרת ששוכבת עם חום גבוה , במקום לעשות טיולים למפלים שנשפכים עמוק לתוך הג'ונגל סמיך.

לא הזמנתי את האמצעית הזאת שתקום לשתות באמצע הלילה, תטרוק אחריה את הדלת כך שאחיה הקטן ישאר לבד נעול בפנים.
לא הזמנתי גניבה של הארנק עם כרטיסי האשראי, באמת שלא ביקשתי לספור כל מטבע שרוקנתי מהארנקים הוורודים של הבנות בעודי מחכה שיגיע לאי הנידח כרטיס אשראי חדש.

מיותר לציין שלא הזמנתי את הקפיצה הזאת, קפיצה מסלע מרהיב, עטוף אלמוגים סגולים, אלמוגים חדים שיחרטו בגופי כמו פומפייה חלודה. לא הזמנתי גם את הצרפתייה ההיסטרית, שתצביע על גופי המדמם, תרוץ על החוף ותצרח "כריש, כריש".

הזמנתי לילות של תשוקה לצלילי גלים מתנפצים.
רציתי לגנוח על מיטה ענקית, בבית מוקף עצי קוקוס, שתי פסיעות מהים.
"אם תזחל מתחת לאצבעות שלי, בלי שאצטרך להזיז את היד הפצועה , אולי אצליח למרוח לך משחה על הצוואר" אני אומרת בין הגניחות, הוא משחרר יללה חנוקה ומתקדם על הגחון לעברי
"אחרי זה אני אמצא דרך להחליף לך את התחבושות" הוא מסנן וממקם את הצוואר מתחת לכף ידי.

אצבעות רגלי טובלות בחול ים חמים, אני רואה את הצבר מריץ כדור על החוף ובנו הקטן בועט בעוצמה. האמצעית והמתבגרת בונות ארמונות מרהיבים. השריטות העמוקות על העור שלי הפכו לפסים בהירים. ויש לי כרטיס אשראי חדש ששוכב בבטחה בכספת.
אני חושבת על זה שאני תמיד מגיעה למנה מצוינת בדרכים מפותלות. החיים מבשלים לי מנות שלרוב אין מושג איך אוכלים. אני מתחילה עם הסכין ומזלג, עוברת לכף אבל בסוף טורפת עם הידיים.
"את בסדר?" אומר הגבר שאיתי ומתיישב על החול לידי
"כן" אני עונה " רק חבל שזרקנו את המנה החשודה ההיא של טייק אווי, עכשיו ממש מתחשק לי לטעום מה זה היה"

פה קבור הכלב

פה קבור הכלב

"פה קבור הכלב"
"אני רוצה את הגלויה!" אני דורשת בזמן שעוד מונסון מתרסק על הגג "אני רוצה את כל מה שראיתי בתמונות! את כל מה שדמיינתי שיהיה" הגבר שאיתי מקדיר פנים "אני דורשת את הכחול המדויק של הרקיע, את הצהוב עליז של שמש חצופה, בזמן שקרניה נדחפים בין העלים ענקיים, קופים אוכלים מכף ידי ובשקיעה.. אתה מקשיב?" הוא מהנהן, לא מרוצה "ובשקיעה קאנו אדום מחליק על מי טורקיז וחיוכים של חמישתנו משתקפים במי הנהר הצלולים" אני מסיימת את הנאום ובתנועת יד דרמטית מרססת את כולנו בשכבת אלטוש מסיבית.
שלושה ימים אנחנו כאן, בג'ונגל תיירים, עם מאוורר תקרה, כילה לכל מיטה ומים חמים בזרם דק מאוד. שלושה ימים שמיכת לחות עוטפת את הזיכרון מהגלויות במציאות ספוגת גשמים, צמודה לטחב ודביקה מבוץ של מי נהר גואש. אנחנו צועדים בשיירה, המעילים הם ניילון דק, אנחנו חמישה בשקיות של פח, אנחנו כתם צבע יחידי בנוף.

"זה לא מה שרציתי" אני מוחה, קושרת בחוזקה שרוך של מעיל וורוד על לחיי.
"בים פחות גשום" אומרת הדמות הכי גבוהה בשיירה, שקית כחולה נמתחת על כתפיה.
"וזה רחוק?" אני שואלת בתקווה

"ניסע! ניסע!" קופצים השקיות בשיירה

"אני שונאת את המקום הזה" קובעת מתבגרת בקול רם, היא מוציאה מפיה את מה שלב שלי לוחש שלושה ימים.
"ניסע" קובע צבר בשקית הכי גדולה. הוא  לא יכול לסבול אותי סובלת, הוא יעשה הכול כדי שכל חלום של משפחתו יהיה למציאות.

הגבר שאיתי נוהג שלוש שעות במדינה זרה, כבישים צרים מעל תהום והגא מחובר בצד הלא נכון של מכונית שכורה. בסוף אני רואה אותה נפרסת לפני, אותה גלויה נחשקת, טורקיז נכון ושמש משחקת עם דקלים ברוח, אני פותחת את החלונות של המכונית, נושמת את הים, הילדים צוחקים, אבל הגבר לא רגוע, מבט רדוף, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי ורצה לכיוון הים.
אין איש בחוף, בגדים זרוקים על חול לבן, המים מערסלים אותנו בליטוף עדין, הילדים קופצים על הגלים וקול צחוקם הוא רסיסים של קצף מנצנץ .
הצבר לא נכנס למים, דרוך, אוסר להתרחק, נלחץ כשמים עוברים את גובה הקרסול, מבט של נץ על ילדיו ועל אשתו, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי. כשהשקיעה קרובה, גלים מוחקים את השמות של חמשתינו, הורסים את הארמון, הדרך חזרה לג'ונגל מחכה.
הגבר מרוכז בנהיגה, גבות מקובצות, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי, חלון שלי פתוח, הרוח משחקת עם החול בשיערי, עיניי נעצמות.

"הווייז לא מחובר" קולו מקפיא, אני פותחת את עיניי, שעה לא הגיונית על לוח מכשירים "מזמן עברנו את הכפר, אני חייב לחזור" קמטים של עייפות חורשים את עפעפיו, אני לא מתעכבת על פניו יותר מדי, צוללת לחלום טורקיז על הגלויות שעוד ניראה, ואז הרעש של המכה מעיר אותי, חריקת בלמים מעירה את הילדים, אב המשפחה מקלל בערבית צחה באמצע צומת תאילנדית.
"דרסתי כלב, הרגתי כלב" הוא יורק את המילים.
"אז מה? קורה" אני אומרת תוך כדי פיהוק, עיניו יורות ברקים, אני לא מתעכבת על פניו יותר מידי, ומסבירה לילדים שאבא קצת מגזים.
"מגזים? את לא קולטת? הסחף בחופים, אותו אזור שבו היה צונאמי, הנסיעה האיומה הזאת, עכשיו גם כלב שמרוח לי על הפגוש'" הוא יוצא וטורק את הדלת.
אני יושבת על כיסא המכונית, מונסון דופק על גג הרכב, דרך השמשה הקדמית אני רואה לראשונה היום את פניו, פניו של הגבר שאוהב אותי כמעט 20 שנה, רואה אותו נלחם, דופק על הפגוש' מאחורי ווילון של מים. אני רואה את השנים, את הרצון ועייפות מלהגשים את כל חלומותיי. ההבנה נוחתת כמו נוצה, לאט, בושה צובעת את הלחיים באדום של הקנו "רצית את הגלויה?" המצפון שלי נזכר לשאול "הוא לא הפסיק לדאוג שתקבלי את כל מה שדמיינת" אני פוקדת על הילדים להישאר בפנים.

אנחנו מחברים את הפגוש המעוות, עובדים במרץ, בדממה. אין חלקים של כלב מת, אין דם, רק הפגוש, עכשיו גם הידיים, ספוגות בריח נוראי, חריף, גורם לי בחילה, דמעות של גועל ושל חרטה נתלים על הריסים.

"סליחה" אני לוחשת לו "סליחה שלא ראיתי אותך עד עכשיו"
"הכל בסדר" הוא עונה "רוצה להתחבק?" אני נצמדת לגופו, מונסון נפסק ברגע.
"לדעתי דרסת כלב מת, שום דבר חי לא מריח ככה" אני מרימה את פני ורואה לראשונה היום את החיוך שלו "אני שוקלת להשאיר פה את הידיים המסריחות שלי, קשה לי לדמיין את עצמי משתמשת בהם שוב. "

"בואי, אני אוהב את הידיים שלך" אומר הגבר שאיתי ומשלב את ידינו המסריחות.

"ביג" טיים

מסע ביג

"ביג" טיים

 

"ביג"- מסע של הורה וילד שמארגנת המועצה. שלושה ימי טיול עם ילדים בגיל מצוות.

 

היא לא רצתה לצאת, אחר כך כן, ושוב פעם לא, כי ילדים בגיל מצוות זה מסובך, אבוד ולא סגור על כלום. אני גם לא רציתי לנסוע, אחר כך כן ושוב פעם לא, כי אימא בגיל 40 זה מסובך, אבוד ולא סגור על כלום. שלושה ימים רק עם ילדה אחת, ללא כביסה ומדיחי כלים, הכריעו את הכף לטובת אריזות  מרשרשות של צ'יפס ובמבה דחוסות בתיק גב בדרך לאוטובוס.

מחזור שלישי של המסע, כל חברי חזרו מחויכים, אמרו שכיף, שיש חיבור לילד, ושעולים למצדה וישנים באוהלים

"ומקלחות?" שאלתי בחשש

"מקלחות לא ממש" ענו הורים מוכי הניסיון "יש מסלולי טיול במים, תשחררי, זאת חוויה" אז שחררתי, שחררתי אחרי שבדקתי שרגלי מגולחות ולק וורוד מרוח בשלמות, שחררתי אחרי שהתפללתי לכל אל ושד מוכר שיבטלו את המסע בגלל החום, שחררתי בעיקר כשאהובי נשבע שיאסוף אותי מכל מקום אם יהיה ממש נורא.

 

קבוצה של חמישים הורים וילדים עומדים במעגל, ויש מנחה ומדריכה, איש ביטחון וגם חובש, כולם זורקים כדור לפי חוקים, החרדה קושרת את ידי ולא נותנת לי לתפוס, בתי נצמדת לגבי לוחשת לי שזה ממש לא מה שהיא חשבה, ואם אפשר להתחרט, לחזור עכשיו. אני שותקת, מסובבת את פני, ורק לוחשת בליבי "מה לי ולקופצים במעגל? פעילות קבוצתית? אני? שכל חיי פונה לצד ההפוך מהקבוצה,למה הכנסתי את עצמי? שלושה ימים שלמים בעדר, מרצון?" המבט שלי זוחל על הפרצופים בגועל מתנשא, אני שופטת כל אחד, על הלבוש, על המילים, על העמידה, שופטת את 94 הקילו של עצמי בבגד ים רטוב. "והם קוראים לזה מסע" שפתי ממלמלות, לשון עוברת על נייר גלגול, אני שואפת ומוציאה עשן אפור בצל של רשת רחבת כתפיים "זה לא מסע, זה כת סודית לעזאזל, כל חברי שכבר עברו את המסע שמרו בסוד את המסלול, את התכנים, את התפריט. כל זה כדי שאעמוד עכשיו אחוזת אימה ולא אדע מה מצפה לי. "

 

אנחנו מקימים מאהל באמצע המדבר, אבק נדבק לעורף מיוזע ומצפה את הגרון

"אימא אני רוצה לעוף מכאן עכשיו, הבטחתם לי, אני רוצה להתקשר לאבא" היא מביטה בי בתקווה.

"גם אני רוצה להתקשר לאבא" אני אומרת בכנות ומקבעת את האוהל "גם אני רוצה לראות אותו מגיע כמו אביר על מזדה מאובקת ומציל אותנו, השאלה ממה צריך להינצל ילדה?"

"מהקבוצה, ממשימות, מחום " אני עוזבת את המלאכה שלא נועדה לידיי המפונקות וצוללת לעומקי עיניה החומות, רואה את הבלבול, את הפחדים. רואה שם את ההשתקפות שלי, שלי, של האישה בת 40 שמלמדת את בתה הבכורה, מספרת לה על אומץ ופתיחות, על אהבה, על קבלה, על החיים כהרפתקה, מסע… אני רואה בעיניה התמימות את המילים שלי ריקות מתוכן, רואה את עצמי מבוהלת וקטנה. כל כך ברור לי שהמבט שלה הנקי, התמים מתחיל להזדהם מכל פחדי, אבק הדרכים שלי, אבק דרכים של 40 שנה, המדבר שלי, קשה, מפחיד, מלא בורות, עיניי ראו חולות במשך 4 עשורים, שלה ממצמצות בסקרנות אל השמיים רק 13 שנה. בשמש החזקה שוקע האבק של המדבר הישראלי. צלילות מבורכת עוטפת אותי לפתע בצעיף הבנה צונן

"זאת הזדמנות, שיעור" אני לוחשת לה ולעצמי "היקום לא סתם הביא אותנו למקום הזה"

"היקום שונא אותנו" היא מתעקשת בקולה המתבגר, אני לוקחת את ידיה בידיי, אנחנו מביטות שניות, דקות, ירוק וחום, ריקוד עתיק של אם ובת. אני לוקחת נשימה

"עכשיו, ברגע זה, מולך, אני מורידה את חומות שלי" הפה שלי לוחש באומץ "תראי, אני מוחצת בנעל הליכה את הפחדים מהלא-נודע, אני סומכת על הדרך מבלי לראות לאן היא מובילה, סומכת עליך ועל עצמי שזה יהיה מסע של שתינו, שיעור מרתק שלא נשכח אף פעם, את באה איתי?"

"לאן?" היא שואלת בסקרנות.

"ללמוד שהיקום אוהב אותנו" אני עונה בביטחון ומושכת אותה אחרי.

 

שלושה ימים של אתגרים, שלושה ימים של חום וגאווה, שלושה ימים בהם הלב נמחץ והתרחב. עכשיו גם אני חלק מאותה כת סודית, לא אגלה את המסלול, את התכנים והתפריט. אבל אגיד תודה, תודה לכל מי שפגשתי במסע, לכל אחד מכם באמת, תודה גם ליקום על זה שהוא באמת אוהב אותנו

נ.ב. בתור אישה בת 40 ששוקלת 94 קילו אל תעלבו אם לא אלבש חולצה שכתוב עליה "ביג"

באהבה בלה

blablablog.co.il

הכל בסדר, קחי כדור

20180410_165612

ארוחת הבוקר החורפית הזאת כל כך נורמאלית שאני רוצה לצרוח, הירקות הבריאים והלחם הביתי, פצפוצי האש באח והשיחה על ספרים. מתי כל זה קרה לי? אני שואלת את עצמי ועוברת בעיני על שלושה פרצופים לועסים מולי.

"את בת ארבעים שכחת?" מזכירה לי הנורמאליות ומצפצפת באוזני כמו צליל רציף של מכונת החייאה.

" יאללה נוסעים לשלג " שלושה ילדים מוחאים כפיים, וזוג הורים משלים עם הגזירה, צוללים לערמת כפפות בודדות וכובעי צמר מאובקים.

"גם כן שלג" אני ממלמלת במבטא רוסי, כשבוץ ושלוליות בלבן מלוכלך צוחקים עלי מצדי הכביש. אנחנו זוחלים כמו סמל של נורמאליות ישראלית בשיירת רכבים משפחתיים.

"נבנה איש שלג ענק" צוהלת הילדה המרכזית מהמושב האחורי ומרשרשת בשקית גזרים.

חונים למרגלות הר בנטל, מוקפים בעוד מאות הורים שנדונו לבלוש אחר כתמים של מן שמימי, לבן ובתולי. השמש חזקה, הצעיף נדבק לעורף, אבל הנורמאליות דורשת את ליטרת הבשר. אני גוללת גוש של בוץ מהול בפתיתי קרח נמס ומסבירה לצברים שלי את חוקי בניית איש השלג. צחוק של ילדים סביבי, מילים בערבית, רוסית, עברית, האינסטגרם חוצה גבולות, מנציח את רגעי האושר. הבת שלי תוקעת את הגזר כמו דגל ניצחון בפסל חום בהיר. אצבע מנוסה לוחצת 'שלח' ומשגרת לענן את התמונה של ילדי, עוד זיכרון ילדות נצרב.

אני עומדת עם הגב למהומה ומרגישה זרה, מה לי ולנורמאליות הזאת, תמיד שנאתי את המאוזן, הצפוי, השפוי. "מתי כל זה קרה לי?" אני שואלת שוב את המספר ארבעים שמהבהב עם כל דפיקה בלב. ואז הידיים החזקות של הצבר שאיתי תופסות אותי לא מוכנה, החגורה נמשכת לאחור, כדור שלג צולל לתחתונים. התחת בן הארבעים רטוב, המים הקפואים נוזלים על הרגליים. אני צוחקת, מקללת בשלל שפות ומבהילה את קהל הבונים סביב. מבעד לדמעות של צחוק, אני רואה את הנורמאליות הופכת לשלולית ונעלמת לרגלי.

 

הג'חנון ועונשו

20171025_081908

"אלוהים יעניש אותך" קולה של אמא צצקין צורב שוב את המשפט על הקרקפת שלי. ערב יום כיפור. אני מגרדת את הכוויה בראש ומביטה בידיה של מיכל. הגנים התימנים רצים בדמה, מזיזים את זרועותיה משוחות  בשמן קנולה בזמן שידיה לופתות מערוך כבד, היא מרדדת דפי בצק ענקיים על השיש המבריק. מקפלת בדי קמח שקופים, בתנועות ריקוד ארוכות משמנת שוב. מגלגלת, מלטפת, מכניסה לתנור.
"אלוהים יעניש אותך" לוחש קולה של אמא צצקין באמצע צום של יום כיפור. אני מוציאה את האותיות מבין שניי בחוסר חן. נלחמת עם הגבר על חתיכת בצק האחרונה. ניצחתי, טובלת את הג'חנון ברסק הסמיך ושולחת לפה עוד ביצה חומה.
"אלוהים יעניש אותך" בסוף הצום אני שומעת את ההד קולה של אמא צצקין וצוללת לשינה.
"יש לנו משהו נגד צרבת?" שואל הבס האהוב מהכרית צמודה

"ג'חנון" אני עונה לו בקול צרוד משינה ומנסה לחזור לישון. אבל תופים של פתיחת ארונות במטבח ושירה צורמת של קללות מונעות ממני להרדם. אני פונה לדוקטור גוגל ,תוך שניות  יש לנו אבחנה: צרבת, פלוס גבר שנושק לחמישים, שווה התקף לב.
לא זוכרת את השיחה עם האחות, רק את הניידת של טיפול נמרץ ושאסור שהוא יזוז מהמיטה, את הרופאים רצים עם אלונקה, חוטי חשמל כחולים משתלשלים ממנה כמו צמחי מרפא כרותים. הילדים מבוהלים, שכנים כמו בחדר לידה הולכים הלוך חזור מחוץ לשער, קיבוץ ואלוהים מולי. האלוהים שמעניש, מכה בפרצופי בג'חנון חום ושומני, נותן סטירה ועוד אחת, הג'חנון מדולדל, גמיש, בצק על השיער, אני על הברכיים מתחננת שיסלח.
"זה רק צרבת אדוני" אומר הפרמדיק בלבן ומקפל את הציוד. אני נישענת על השיש באפיסת כוחות.
"שנה הבאה כולם צמים!!! "
ניגררת למיטה, חולמת על המוט החום ומדולדל של אלוהים.

שנה טובה

20170925_082655

פנטזיה:
בבוקר של ראש השנה זרם המים הקרים של הבניאס שוטף ממני את השנה שעברה. שנה מורכבת, מעצימה ואחת העצובות בחיי. אני פורשת את ידי וצוללת כשהקור שורף ומטהר את גופי ונפשי. זרם חזק לוקח ממני את העבר ומפנה מקום למה שתביא איתה השנה החדשה. אנחנו עומדים במעגל, חמישה, מחזיקים ידיים כשחרוזי מים שקופים מקשטים את גופינו וצליל צחוקם של ילדינו הוא פס הקול של החוויה הקסומה.
מציאות:
בעשר ועשרים בלילה, יום לפני ראש השנה אני מושכת את הידית של דלת ביתי, בו השארתי, רק לפני שעתיים, שלושה ילדים אהובים.
הדלת נפתחת ואבקה לבנה מכסה לי את הדמיון, המציאות עולה עליו וקופצת על גופתו באכזריות, מפזרת ענני קורנפלור ושברי החלום לכל עבר.
נחשים לבנים, ענקיים מכסים את הרצפה, מטפסים על הקירות, עולים לחלונות בטביעות של ידיים קטנות. נחשים של קורנפלור רטוב שוכבים בהפגנתיות על ריפודי הספות. ערמות של עמילן תירס מפוזרות על השולחן כמו קוקאין על סט צילום "פני צלקת". בתפקיד אל פאצ'ינו שני ילדים מכוסים אבקה לבנה. במטבח בתי הבכורה מחזיקה מצקת, ביד בטוחה הוא שופכת בצק נוזלי למחבת רותח. ידה עולה גבוה, מפספסת באיטיות את המחבת, טיפות ארוכות נוזלות על דפנות התנור, יורדות בפסים ארוכים ודביקים על ארונות המטבח, כשהן מגיעות ליעדם הסופי, נוצרות שלוליות על הגרניט – פורצלן.
"אמא ניסינו לנקות, אבל הקורנפלור הזה מתייבש וחוזר כל הזמן, אבל יצא לנו אחלה ג'לי רוצה למשש?"
אלוהים איך אני מיששתי!!! מיששתי וצרחתי ברכות לראש השנה בלי לסנן, מיששתי ובירכתי עד שלוש אחרי הצהריים, של ערב חג. מיששתי את הצינור של שואב האבק, את הסמרטוטים והמגבונים, הקורנפלור התייבש וחזר שוב ושוב, מסרב לעזוב, שפחתי דליים על עיגולים לבנים של חוסר צדק ואבסורד החיים שחזרו בעקשנות לכער את ביתי. הטיפות היחידות שקישטו את גופי היו טיפות זיעה שניגבתי בעייפות. בסוף חמושה בזרם חזק של צינור השקיה ניצחתי את הקורנפלור ואת שנה שעברה.
החג היה נהדר, בילינו, מוקפים חברים אהובים.
שנה טובה אנשים יקרים. אני מאחלת לכולכם שהצרה הכי גדולה שלכם השנה תהיה קורנפלור.

 

סיפור מהתחת או אין לי ארץ אחרת

20170723_143159

אמא תולעת ובן תולעת מציצים מהחור של התחת;

הבן תולעת מסתכל החוצה בעיניים בורקות:

" אימא העולם יפה כל כך. שמש, השמיים כחולים, ריח טוב."

" נכון, בן." עונה אימא תולעת ולוקחת שאיפה של אויר נקי לריאות.

" אז למה אנחנו חיים בתחת? " שואל הבן,

" כי זאת המולדת שלנו, ילד." עונה לו אימו.

 

אבא צצקין סיפר לי את הבדיחה האנטי-סובייטית הזאת כשעוד לא ידעתי שיש

מקום אחר חוץ מהתחת שבו נולדתי.

שנים הסיפור הזה לא הניח לי עד שבשנת  1997  ניפנפתי לאימא ואבא תולעת,

שעמדו בפתח החור של התחת וטסתי משם לישראל, כדי שהילדים שלי לעולם

לא ישאלו אותי למה אנחנו חיים במקום חשוך ומסריח.

עשיתי הכל נכון.

הקמתי משפחה עם צבר, ילדתי שלושה ילדים ולקחתי אותם לגדול בנוף הכי יפה

בעולם.

הבעיה היא שבשנים האחרונות  מתחיל להיות גם פה חשוך ומסריח,

רק שהפעם אין לי ארץ אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: