לירות בין השורות

20170424_123508

"מה נסגר? טוב למות בעד ארצנו כבר מגיל שלוש ?" אני מסובבת אליו את המחשב כשמכתב מהגן מרוח על הצג "יום השואה בפעוטון? נרות זיכרון ויזכור?" אני מצביעה עם ציפורן כסוסה על מילות כאב, מסמנת עיגולי פיקסלים כחולים על המסך. "כל שנה אותו דבר" אני מתנשפת כמו קומקום רותח, "כל שנה אני צריכה להילחם במערכת החינוך עם תכנים שצריך להעביר, להעביר למוחם הרך של ילדים קטנים, לשתול בהם זרעי רדיפה נצחית וכל זה כדי שידעו שטוב למות בעד ארצנו, שיתגייסו כמו חיילי בדיל קטנים."

"תפסיקי להתנפח. את תתפוצצי למוות ואז הילדים שלנו באמת ילמדו על נרות זיכרון מוקדם ממה שצריך."  אני שונאת שהוא מרגיע אותי, אם הוא לא מתנפח כמוני, ישר אני מדמיינת אותו במדי האויב "בואי נשלח מייל לגננת." הוא מוסיף בשלווה ואני רוצה לחנוק אותו עם הדגל.

"מייל לגננת? אתה מטורף? ישר למנהלת החינוך ואני גם תובעת אותם על אובדן ימי עבודה. התינוק שלי לא ילמד שום דבר על נרות זיכרון כל עוד הוא לא זוכר לעשות פיפי בסיר !!!" בשלב הזה כבר תכננתי הכול, אני מבריקה את הקסדה ומנקה את הנשק.  "אתה תראה, מחר ביום הולדת של ילד מהגן אני אנאם על בריקאדות עם עוגת שוקולד ביד, אני אכריח את כל ההורים לצאת נגד המערכת, בסוף כולם יתייצבו לצידי" במלחמה כמו במלחמה, אין שבתות, אז יום שישי בשש בערב אני מקלידה מייל זועם והודעות צורחות למנהלת החינוך ומכתבת גם את הגננת למערכה. את כולם אני אעמיד לדום מתוח, מתלבטת אם לכתב גם את גיסי העורך דין, בסוף מוותרת, מחליטה לשמור על הכלים הכבדים, לפחות עד הקרב המכריע.

"אני אפנה את יום השואה ואשאר איתו בבית. תורידי את האצבע מהכפתור האדום." הוא מנסה.

"מאוחר מדי." אני עונה לשליח מהאו"ם לוחצת על 'שלח'. לקינוח גם משחררת הודעת חימום לווטסאפ של הורי הגן.

על ספסל בכניסה לבית אני מעשנת כמו קטר זועם ומפוחם, מולי הרי נפתלי הצבועים בגווני דם של שקיעה, אבל אני לא רואה דבר, עשן מלחמה מכסה את עיניי.

"זה בשבילך." הוא מושיט לי את הטלפון ושמה של הגננת מאיים מהצג.

"הכול בסדר. אין בעיה, בלי נרות, בלי יזכור." היא אומרת ומשאירה אותי ללא מילים, ללא מלחמה. אני מחייכת בעצב לשקיעה ותוהה איך דווקא היא, הגננת של הבן הקטן שלי, הצליחה לראות בין שורות של צרחות ואיומים, אותי, ילדה בת חמש שרעדה בלילות מפחד שהנצים יבואו ויקרעו אותה מהוריה, שמעולם לא שמרו על נפשה מסיפורי זוועה על רעב ועל שכול.

 

 

סתם יום של חול

גמל פסח מדבר חופשה געגוע משפחה ילדים

"אנחנו עושים פסח במדבר" אני עונה בשחצנות לכול אלה שמדיפים ריח אקונומיקה, לכל בעלי יבלות ניקיון ועיגולים שחורים של חוסר שינה. השנה אני בוחרת בחרות, חרות מקרצוף המקרר. אני משחררת את הגעגוע לבני הקטן שלא ישיר מה נשתנה, משחררת  את הכוס הכסופה של אליהו הנביא, משחררת את הנשיכות הקטנות של כלבת המסורת. היא כלבה זקנה ונבחנית, יש לה גם גידול ממאיר של ייסורי מצפון על טקסים שלא קוימו כהלכה. ידיי פותחות את החבל על צווארה הדקיק של הכלבה ואני משאירה אותה המומה ונעלבת בחניה של הבית, מתרחקת ממנה לאט ברכב עמוס כלי מטבח, בקבוקי יין, בגדים, אוהלים, שמיכות, משחקים, שלושה ילדים, גבר מוטרד שבוחר לנסוע בכביש הבקעה וסיר לילה אחד כי הקטן בגמילה מטיטולים.  האוטו נישמע כמו כרכרה עתיקה, עם כל פיתול של הכביש מתנשקים המכסים עם הסירים לצלילי מחיאות כפיים של בקבוקי זכוכית.  הלשון שלי מלטפת את המילה חאן, מדמיינת נוודים קושרים את שיירות  הגמלים באור הלפידים, על רקע דיונות לבנות, זוהרות באור הירח.

אני נזכרת בחג הפסח הראשון עם משפחה שלו, לפני כמעט 20 שנה, אני ילדה, אז בת 22, המנהגים זרים, גפילטע לא מתוק, של אימא לא שלי, שפה זרה, עיני מתחננות שיפסחו עלי בסבב הקוראים, חזרת חריפה, ואהובי בראש השולחן עורך את הסדר, ממשיך את המסורת של סבו האהוב. אפיקומן והתרגשות, הילדים רצים. אז, שם, באור נרות של חג, בפעם הראשונה העזתי לחלום שיום אחד הילדים שלי ירוצו גם בבית הזה. דמיינתי את הבן שלי על הכיסא שואל מה נשתנה. המקומות קבועים, היו שנים שישבתי מימינו של אהובי, ואז כיסא תינוק נכנס, ועוד כיסא ובשנים האחרונות שלושה כיסאות שמפרידים בינינו, הם אלה שקושרים אותנו בברית נצחית כמו העולם.

עם השנים גפילטע לא מתוק, חזרת חריפה הפכו לטעמים של בית, אמו הפכה אימי, אחיות שלו אחיותיי, האחיינים שלו הם כבר של שנינו.

מדבר ומשפחה של חברים אהובים, חמישה אוהלים, אחים של אחרים ואימא מקסימה, היא לא שלי ולא שלו, צחוק ושמחה, הילדים מאובקים מתגלגלים על מזרונים, מאושרים. מקלחת, עוד שרוול, המסוקס נישאר לא מגולח, אין אור לבן של חג, אין את הגיס הזה שרק רוצה להימלט, ואין את האחות הזאת שצוחקת עם דמעות, האחיינית שכותבת הודעות לחבר מתחת לשולחן לא פה, אין את היחד הישן והטוב, שלמרות הכול מושיב אותנו כל שנה מסביב לשולחן לשיר או יותר נכון לצרוח שיכורים את השירים. המסוקס לא סגר השנה את ההגדות כדי לבדוק האם אנחנו זוכרים את "אחד מי יודע" בעל פה ואין את המשפט הקבוע של חמותי שכל שנה חותם את הסדר. שיני געגוע ננעצות בליבי, הכאב ממלא את העיניים בנוזל שקוף. אני לא רוצה לשחרר, רוצה לזכור את הצריבה הזאת, להעביר אותה לילדי. באצבעות רועדות  אני מקלידה הודעה לשכנה

"חג שמח. יש כלבה זקנה בחניה שלנו, בבקשה תדאגי לה לאוכל ומים"

דזבין אבא

IMG-20191204-WA0001
למצות במוסקבה היה טעם מיוחד: טעם של גאווה, של פחד, של חוסר צדק, של אפי נשר גדולים, של מעילי פרווה יקרים ושל כינורות שבורים. סבתא הייתה עוטפת את חבילת המצות בבד כותנה אפור ושומרת עליה מידיי החמדניות, מניחה את המצות גבוה על ארון פורניר, ארון שריח נפתלין רקד ממנו החוצה, דרך החריץ שבין הדלתות .
חגים יהודיים או חגים קומוניסטיים. התפריט אותו תפריט ! מדי פעם שינויים קלים בהרכב החוגגים ואותה תכנית אמנותית -אבא צצקין שר. שולחן ענק היה נפתח בסלון, מכוסה מפת שעוונית כחולה עם תחרת ניילון לבנה, כוסות בדולח כבדות, צלחות עם עיטורי זהב, מפיות בד. שמפניה וקוויאר, נקניקים ודגים מעושנים, חמוצים, סלטים, זיתים, בשרים מתחת לגבינות מבעבעות, פירות וקינוחים, אבטיח בחורף, תפוזים בקיץ. כל מנה צועקת: הצלחתי ! אני יהודי קטן מכפר קפוא ומוזנח, הצלחתי ! יושב אני בראש השולחן, בדירת שלושה חדרים מעוצבת, פותח שמפנייה עם טבעת נישואים, לצלילי ריצת העקבים של אשתי שלא מפסיקה להגיש. סביב השולחן הרוב משפחה, מעט חברים, כולם יהודים. מעריכים, מעריצים, מקנאים ומרימים כוסית. בין המנות ניגשים לפסנתר, צצקין שר ואני ילדה שמנה ומחוצ'קנת, עושה מאחוריו חיקויים מביכים.
שנים עברו. סבתא איבדה את שליטתה על חבילת המצות ועל סוגריה. בארוחות חג היא מלקקת את שיניה התותבות ומסתכלת עליהן במבט לא מזהה. לא מגיבה, לא כועסת, לא מכינה חרדל ולא רואה את גור החזירים, וורוד- זהוב, עם עור משומן ומתובלן. הגור שוכב מולה על מגש עם עיטורי זהב, בפה שלו חיוך קפוא ובין השיניים הקטנות צרור פטרוזיליה ירוק. אבא צצקין מרוצה. אמא צצקין דופקת עם העקבים על הפרקט היקר, שמחה לא לשבת. שמחה גם לשכוח איך רחצה את גור החזירים כמו תינוק. איך מלאה אותו ושפשפה את עורו הוורוד בשום ומלח ואיך דחפה אותו לתנור ואיך הגישה. היהודים ערכו, העריצו ,קינאו, אכלו והרימו כוסית.

אין מה לעשות איתה היא רק רוצה למכור

%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%94

"מה יותר מזה?" הוא מניעאת הרכב וגורר אחרינו חזרה לקיבוץ את הבדים הגדולים שנפשי מרוחה עליהם באדום דם, "למה את לא שמחה לעזאזל?" הוא שואל כשהישבן והפנים שלי החליפו מקומות.

"לא מכרתי." אני מושכת בכתפיים, מרגישה מטומטמת במיוחד.

"מכרת את האיורים! אלף איש ראו את הציורים שלך! אנשים עמדו עם דמעות בעיניים מול העבודות ושבחו את הכישרון הנדיר שאת כל הזמן מתעקשת לגמד !!!"

"אתה צודק." אני מושכת באף, יודעת שהוא צודק, אני גם יודעת שלא ציירתי ציורים לסלון: זה לא נוף גלילי, או תחת מוצק. זה אגרוף לפנים ב- 6.000 שקלים כל אחד !כשאני מציירת אני משילה את העור, זורקת אותו לפינת הסטודיו, איפה שהפח, מתחת לכיור, נעמדת בבשר חשוף ולב מדמם מול הקנבס. אסור שהביקורת תיכנס, אסור לרצות את הקהל ! רק רגש עירום מערבב את הצבע ומושך אותו במריחות בטוחותעל הבד הלבן. שם לבד בסטודיו אני משילה כל פיסת הגנה.שם, בלי עור על כתפיי, אבא שלי שותק, מורים ביקורתיים דוממים, חשבון הבנק מאבד משמעות. רק אחרי שהיד חותמת את שמי, עייפה ורצוצה, אני מתכופפת, מרימה את העור, מנערת אותו מאבק ונדחסת פנימה.

"לא היו פה אלף איש." אני מתעקשת להצדיק את הפרצוף תחת, "היו אולי שבע מאות." היו מאות, מאות אנשים זרים שלא מכירים אותי, שלא שתיתי איתם קפה או עזרתי להם עם הילד, מאות אנשים זרים שמילאו אותי אהבה, מאות אנשים ניסו לשלוף מהאדמה הבוצית את היתדות, אותם היתדות שמחזיקים אותי חזק בשרשראות העבר.הכנפיים שלי כבר מוכנות, הן חזקות, מעוטרות בנוצות טורקיז מרהיבות, הן רוצות כבר להיפתח ולעוף, אבל הבוץ דביק וקשה, הוא לא רוצה לשחרר.

"את מבינה כמה את מדהימה? את לא רואה את כל האור סביבך?" אני לא עונה, קשה לי עם האור, אני לא יודעת איך לתת לו להיכנס.

בלילה, אחרי התערוכה, אחרי שסידרנו את הציורים בשורה, כשהרגליים בערו מהיום שעבר, כשהראש היה חלול מכל מחשבה, ירד העור מעצמו ואור חזק נכנס, אור שניפץ ברעש את השרשראות החלודות והכנפיים סוף סוף נפתחו, עפתי למעלה, מאושרת.

בבוקר הבנתי שאפילו אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות את הציורים של עצמי.

 

 

"חמישים גוונים של צבע"

חמישים גוונים של אפור סיפור מצחיק בדיחה סקס משפחה נשים

חמישים גוונים של אפור סיפור מצחיק בדיחה סקס משפחה נשים

"חמישים גוונים של צבע"

"אני לא הולך לבזבז דקה מהחיים שלי כדי לראות סרט ארוטי רע, ועוד בקולנוע! " הפעם המפרגן לא משתף פעולה עם הבכיינות הנשית שמלווה במשחק תיאטרלי מוגזם וחסר כישרון.

"אין לי חברים." אני מיללת, "אין לך ברירה, אתה חייב לבוא איתי!" הוא אפילו לא טורח לענות. אני גוררת את הרגליים בתבוסה; מתחילה סבב טלפונים נוסף, עוברת שוב על אנשי הקשר, מחייגת לחברות שלי בחרדה, לא נוח לי לשאול ישירות; זה לא שאני רוצה ליראות סרט אפגאני בסינמטק, אז אני מתפתלת, מתעניינת בשלומם של הסירים והכביסות, ורק בסוף, כשגרזן ניתוק השיחה מתנופף על עורפי הפתטי, אני שואלת מהר ובלי דרמה: "את רוצה לבוא איתי ליראות את ההמשך של "50 גוונים של אפור?" תמיד אותה תשובה- דממה ואז "לא!" נחרץ.

"אין לי חברים." אני בוכה לאחת שהיא יותר אחותי מאחותי, למרות שבמקרה שלי זה לא חוכמה; "לאף אחד לא אכפת שאני אלך לבד לסרט." אני מנסה לרכך את מוחה המבריק.                                               "תגידי מי חברך ואגיד לך מי את, אני מקווה שאת קולטת את האבסורד של הסיטואציה." והיא חותמת את השיחה.

אני מסרבת להיכנע ! ברור לי שזה תת רמה, ברור לי שאני צריכה להתבייש ולראות את הסרט בדיסקרטיות, במחשב, עם פרצוף שאומר שהרגע השגתי גרסה קולנועית של כתבי ניטשה, אבל אין דרך עדינה להגיד זאת,אז אתוודהבלחש ומהר:"קראתי את כל הספרים האלה, עטפתי את הכריכה בנייר אטום, נגד העיניים החטטניות של ילדיי ונהניתי."                                                                                  "מה את קוראת אימא?" הן שאלו. "ספרות מתורגמת." נבחתי בתשובה וצללתי שוב לפיתולי עלילה בנאליים כמו שייק תות בננה.

את הסרט הראשון ראיתי עם חברה, שרדנו 8 דקות, זחלנו החוצה בחושך, בהתקף צחוק ולצלילי לחישות נחש של אולם קולנוע מלא פתטיות כמונו.                                                                                 החיים לא לימדו אותי דבר.                                                                                                                      בסוף מצאתי לי קורבן לנסיעה הזאת, חברה אהובה עם לב רחום נמנמה לאורך כל הסרט, ואני סבלתי כל דקה מגניחות מזויפות וטקסט שמעליב את האינטליגנציה של כוס הפופקורן שבידי, אבל גם הלב שלי לא עשוי אבן, נתתי לחברתי לישון.

החיים לא לימדו אותי דבר, ברור שאסע לראות גם את הסרט השלישי.

אבא גבוה

family-tree

אבא גבוה

פעם היה איש אחד שאהב לטפס על עצים, כדי להוריד אותו משם היה צריך להתנצל.  כשהייתי קטנה הוא טיפס על עצים כל השבוע, מכל מיני סיבון מוזרות; אם למשל, שברתי את הקרום של הלחם עם ידיים לא שטופות, או לא מסרתי לו שחיפשו אותו בטלפון, בלי שום אזהרה טראך והוא על העץ. יושב עם פרצוף זועף ומחכה שאתנצל.

"סליחה, אבא." הייתי ממלמלת ומסתכלת עליו מלמטה, קטנה, מבקשת שיסלח לי שוב ושוב, בסוף הוא היה יורד, לאט, לאט, מטיח בי מילים קשות עם כל פסיעה לא יציבה.

לפעמים הוא היה מטפס כל כך מהר שלא הייתי שמה לב שהוא כבר שם, רק במקרה הייתי מרימה את הראש להביט בציפור שמצייצת מעלי ואז הייתי מגלה שזאת לא ציפור, זה אבא שלי יושב לו על ענף עליון, משלב ידיים קצרות על חזה שרירי ומוצץ קיסם.

"סליחה, אבא" הייתי אומרת רק כדי שירד כבר ונגמור עם זה.

התנצלתי עד שעברתי לגור רחוק, רחוק. אבא התבגר, היה בא לבקר אותי פעם בשנה עם שיער שיבה על הראש, אבל לא זנח את הטיפוס. הוא עדיין היה מטפס, די מהר לגילו, ומכל שטות, שנייה אני לא מסתכלת וטראך הוא כבר מעלי, מנדנד ברגליים בנעלי ספורט מידה 40.

כשילדתי לו נכדים הייתי צריכה להתנצל גם בשמם. אף פעם לא הספקתי להקדים תרופה למכה ולהתנצל לפני שייתפס על עץ; הוא, בגילו, עדיין טיפס במהירות הבזק ואני דאגתי לו, אז המשכתי להתנצל , הייתי נעמדת עם עקב הנעל על האגו שלי, חונקת אותו קצת ומתנצלת בקול קטן

"סליחה, אבא."

לפני חמש שנים, טיפס האיש הזה על עץ מאוד גבוה, הכי גבוה שראיתי אי פעם; בהתחלה עוד ראיתי אותו יושב בקצה, הייתי מגיעה עם סולם, עולה וצועקת לו "סליחה, אבא." הפעם ידעתי שאני מתנצלת במקומו, אומרת את מה שהוא לא מסוגל לומר לי, אבל העלים על הצמרת כנראה ריקדו חזק מדי ברוח והאיש לא שמע אותי.

עם השנים העץ המשיך לצמוח, עבר את העננים. אני הייתי נצמדת לשורשיו החזקים יחד עם הנכדים של האיש, נכדים שאותם הוא לא מכיר כי הוא כבר חמש שנים על העץ ואצלי בכל זאת החיים ממשיכים, אנחנו היינו לוקחים מגפון ישן וצועקים לו "סליחה" נסינו גם לאתר אותו במשקפת אבל הוא כבר עלה מעל העננים.

לפני יומיים הלכתי לשם שוב, הפעם לבד, ראיתי שניים מנסרים עץ במסורי ענק מרעישים,כשהתקרבתי הבנתי שזה העץ של אבא, השתוללתי וצעקתי "די!" ו"תפסיקו !", אבל הם לבשו אוזניות פלסטיק צהובות ולא שמעו מילה. ברעש נשברו ענפי העץ, הדף הרעיד את האדמה, ציפורים מבוהלות נטשו את הקנים. רצתי מסביב לעץ, מחפשת את אבא בין הענפים השבורים של הצמרת, נשרטת בכפות הידיים עד זוב דם.

"מה את מחפשת ילדה?" שאל מנסר העצים היותר מזיע.

"את אבא." עניתי.

"תתרחקי מהעץ, אבא שלך כבר מזמן עבר לעץ אחר" הוא גיחך, סידר את האוזניות וחזר לנסר את העץ.

 

 

39 בלונים

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%9c-%d7%9440-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8

"לא צריך לעשות פסטיבל, זה בסה"כ יום הולדת 39" אני אומרת לו בפולנית רהוטה ומדמיינת את ביקורת הדרכונים של זנזיבר. "בלונים ועוגה זה מספיק" !

"מזל טוב," הוא אומר לי. אני שומעת משהו מרשרש, יודעת שאפתח את העיניים ואפגוש בזר פרחים ענק. אני מתעוררת עם חיוך, הוא עומד מולי עם שקית לחמניות מרשרשת מהכלבו: "תחליפי לקטן אני מתקתק סנדביצ'ים". אני מנסה לסגור את העיניים ולהתעורר למציאות תואמת פנטזיות וחוטפת טיטול ומגבונים במצח של ראש חולם.

"מזל טוב!!!" שלושה קופצים עלי, ברכות, ברכיים, מרפקים, טיטול מלא ואין בלון באופק !

פניי נופלות. דמעות של אכזבה, ילדותיות, עקשניות, יורדות על עור פנים פחות מוצק מפעם.

"אני יודעת שאמרתי "לא צריך" אני כבר לא ילדה, אבל בלון אדום ומחורבן יכולת לנפח?" אני צועקת לו את העלבון שלי. אפילו לא טורחת לחכות למלמולים, נמלטת מבית לא מקושט לעבודה.

בצהריים הוא בא. בלי הסברים פותח את הדלת של האוטו, נוסעים. אני יודעת שבגיל 39 לא בוכים בגלל בלון, אבל הדמעות מדגדגות את הריסים.

"זאת תחנה ראשונה, חדר בריחה, גברתי." הגברשלי קד קידה, מכיר אותי, אני אוהבת את המשחקים, אנחנו נכנסים לאשליה של קרב ימי. חידות, פתחי מסתור, צפנים. אנחנו צוות מנווט ספינת טילים מנמל צרפת. ברגע קריטי, על סירת מילוט ברעש של סירנה מזויפת, הוא שם עלי את אפוד ההצלה ורק אחר כך מבטיח את עצמו, דואג שלא אטבע בים מלינוליאום צבע תכלת. אנחנו מסיימים והחיוך שלי ענק, חוזרים הביתה בלי בלון.

"מסעדת סושי, תחנה שנייה."זה גבר שמכיר אותי !                                                                    אוספים את השלושה. הם מברכים אותי ברכות תמימות של אהבה ללא תנאים ומכסים כל רול בקטשופ כמו בדם.

"תודה, היה נפלא" אני אומרת ונושפת על הנר שמנגן שירים של סוף הסוללות.עדיין אין בלון !

"עוד לא נגמר, יש תחנה שלישית, בתשע ניכנס לאוטו." הוא מכריז, חיוך שובב רוקד לו על השפתיים.

"לאן נוסעים? לקחת את הטלפון? לחגור?יוצאים מהקיבוץ?" הוא לא עונה, מכיר אותי, פותח תא כפפות, שולף משם צעיף כחול ואוזניות, עייני קשורות ומוזיקת מעליות לוקחת כל יכולת להבין לאן נוסעים. "אנחנו בשדות? זה כביש כורכר? ארגנת קומזיץ על הנחל? אתה הולך לזרוק אותי למים?" אני צורחת כדי להתגבר על המנגינה. הרכב נעצר. הדלת נפתחת וריח של עצים וקור נושקללחיי. "תרימי את הרגל, יש פה תעלה, תלכי לאט, מימינך שיחים." הוא מנווט אותי. עייני קשורות, קולו נשמע רחוק. מנעול נפתח. החושים שלי חדים. ידיים מושיבות אותי על מיטה. האצבעות שלי מגששות, מיטה של טיפולים. חום של מזגן, ויין קריר. הוא מכיר אתי, לוחש ברכות, מפשיט ומעניק מסאז' כמו שרק מטפלי אל יודעים לגעת כשהם אוהבים, בסוף הוא משחרר את הצעיף, המוזיקה נפסקת, אני בצימר חלומי, ג'קוזי ענקי וגם מיטת אפיריון.

"איפה אנחנו?" אני שואלת המומה.

"תרימי את התריס" הוא מתרסק על המיטה.                                                                        אני רואה בחוץ חורשה של אורנים ונוף של בית "זה הצימרים של הקיבוץ שלנו? עשית לי רונדלים מסביב לבית? מישהו ראה אותי הולכת אחריך כמו כבשה קשורת עיניים? מחר בכל בו זה שיחת היום" אני אומרת לו. הוא לא שומע, כבר ישן.                                                                                                 אני נכנסת למים מבעבעים, משעינה את הראש על דופן הג'קוזי ומחפשת בלון על התקרה.

 

39 קונסרבים

%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%9c-40-%d7%a7%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8

39 קונסרבים

עוד שבעה ימים.  כמו בכל שנה, ב – 26  לפברואר, יתחלף המספר;               השנה זו עוד קידומת סבירה – 39. בשנה הבאה זה יהיה רציני, המספרים יתחילו ב- 40. אני בודקת במראה את חוטי הזמן הלבנים השזורים בשערי; אין הרבה, ספרתי 8; מסביב לעיניים חיצים דקים של ניסיון מצביעים ימינה ושמאלה. אני מותחת את הצוואר כדי להעלים את השרשראות דקיקות שנכרכו סביבו ב- 39 שנות חיי.

מה לי ולה? בראש אני עוד בת 22 חסרת מעצורים. אני צריכה עכשיו צעיף וקרם לחות? אז מה מורחים? פתאום אני נורא רוצה למרוח על הכול שכבה של חומר משמר.

"אני צריכה קרם, אני חושבת" הפה שלי הוגה את המילים לכיוון מוכרת מאופרת למסיבת דראג במחלקת קוסמטיקה. כשאני מתוודה בפניה שעד עכשיו שרדתי ללא תכשירים על פניי היא מחווירה, אני מנחשת שהיא מחווירה, כי מאחורי שכבות האיפור הכבד, אין לי מושג מה היא באמת.

אני נגררת לקופה, ידיים עמוסות בקופסאות שלא ידעתי שאני צריכה, קרם מרפקים, קרם תחת וצוואר, העור שלי חייב קופסה שונה לכול פיסה.

"אימא! אני חייבת מסלסל ריסים" היא נעמדת לידי ומוסיפה קופסה לערמה. מה היא קשורה אלי, ילדה לפני בת מצווה, קוראת לי אימא ודורשת לסלסל את הריסים, היא לא קולטת שאני קונה לי מחקים בהון עתק? רוצה למחוק קמטים של צחוק ובכי, נזקי לידות וסימנים של לילות ללא שינה.

"חשבון מחריד", הגיליוטינה של כרטיס האשראי צועקת לעברי.

מה לי ולאישה הזאת? פתטית וחסרת מעצורים.

אני קונה רק מסלסל ריסים. יוצאת החוצה, הוא עומד ליד האוטו, מחייך "קנית  כול מה שהיית צריכה?"

"לא. לא היה להם, אני צריכה קרם למשבר 39" אני נובחת ונוחתת על מושב הנוסע.

"בבית אני אמרח אותך" הוא לוחש.

אני צוחקת כמו צבוע, מעמיקה את הקמטים, רק שירבו.

 

 

 

 

דרך הילדים שלנו

%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%94

דרך הילדים שלנו

המילים שלה, שנאמרו בקול צרוד, נמוך, מהדהדות שנים בתוך ראשי.

"דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את הילדות של עצמנו"  היא אמרה ושאפה עשן;

כבר 12 שנה אני לא יושבת מולה בחדר טיפולים. 12 שנה אני לא נושמת את עשן הסיגריות הסמיך שהייתה משחררת משפתיה המקושטות בחריצים של זמן. מטפלת אגדית שלי, היא נראתה כמו אסטל, סוכנת שחקנים של ג'ואי מ"חברים"; עישנה בשרשרת סיגריות ארוכות, תפסה אותן עם אצבעות מעוותות ממחלת פרקים. זה היה התנאי שלה, רק מטופלים מעשנים או כאלה שהיו מוכנים לסבול את העשן התכול יחד עם חוכמתה הנדירה. אני ישבתי מולה שנתיים עד שהתפזר העשן מחיי.

12 שנה אני מתקנת את הילדות שלי דרך שלושה ילדים חכמים שמנצלים את זה היטב.

ציורים על טפט מכוער, שיצרו מפלצות חדשות כל לילה, הפכו את לילות ילדותי למלאי אימה.    מעולם לא אשכח את צעדי למיטה של ההורים והדרך חזרה כשנשלחתי להתגבר;                        אז היום אני מתקנת !   שנים חוטפת בעיטות רגליים קטנות באף, מושכת את השיער והקרקפת חזרה מאצבעות שמנמנות.

מעולם לא התערבתי בשיחה של מבוגרים, אז אני מתקנת, שנים מנסה לדבר עם חבריי, יותר נכון מנסה להכניס מילה בין שטף פטפוטים מיותר של ילדי.

רק במקרים נדירים הוזמנו חבריי לארוחת ערב, אז אני מתקנת, מארחת עד אפיסת כוחות ילדי שכנים צווחניים.

אני שיחקתי רק בחדר;  שום סימן לקיומי מעולם לא הגיע לסלון, אז במסגרת התיקונים המקוללים אני אוספת את חדר המשחקים מהסלון כל ערב, ואז מתפנה לשפשף את הקירות המקושקשים.

מתקנת בחנות ממתקים, מתקנת בחנות צעצועים, מתקנת בלילה, בבוקר וביום. לונה פארק של תיקונים חוגג ! הצחוק שלהילדים הופך למטורף, החיוכים של ג'וקר, אורות צבעוניים, קירות מסתובבים, ואיפה יש פה יציאת חרום לעזאזל?

אני חומקת תחת שלט מהבהב. נוטשת את מסע התיקונים ! רוצה לילות לבד עם בעלי, שיחות מבוגרים שקטות, יכולת לעמוד מול זוג עיניים מתחנן, רוצה לחיות. והם? שיתקנו אחר כך על ספה של פסיכולוג, הייתי נותנת להם את הטלפון שלה אבל, הפסיכולוגית האגדית שלי נטשה את ההרגל המגונה לפני חמש שנים כשנפטרה בגיל 92.

 

לחיי הגרבילים

%d7%92%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%a0

"גרבילים זה עדיף" הוא מחליט

"למי? לאוגרים? מה קרה למשחקי קופסא? לאופניים עם סרטים? הוא בן שלוש, לעזאזל, אתה שוכח איך החלפנו בזריזות גוויית אוגר אפור בחי אחד נראה בדיוק כמוהו, איפה נימצא גרבילים ספֵּאר אם אלה יתפגרו? הבכי, לב שבור, קברנו כבר מספיק חיות שלא שרדו בג'ונגל של ביתנו."

"בסדר" הוא חותך ומתייצב בדיוק בתאריך של יום ההולדת לקטן עם כלוב גרבילים מקולל.

שמחה ובלונים, ושתי חולדות עם המכחול בקצה הזנב רצות על יד קטנה ושמנמנה.

עובר שבוע של רשרוש לילי בעיתונים וריח הגרבילים ממלא את חדרי שינה של ילדי מאושרים. כבר שלג בחרמון, לילות גליל קרים, שוב אש רוקדת בתנור של בית חלומותיי. ביום הבית עומד קפוא ורק גרבילים שובבים שומרים על הקירות.

היום שני עצמאים חזרו מוקדם; זורקים תיקים, גזעים שסחבו מהחניה, דממה זרה וחשודה שוררת מסביב, השקט כאן צורח כמו להקת עורבים שחורים;

"הגרבילים הזדכו על הציוד, שוכבים שם על הגב מאובנים והרגליים בתנוחת אימה מקופלות, פשוט קפאו שניהם מקור" אומר הגבר ולוקח אחריות: "אני אזרוק אותם לפח."

"אין לנו זמן, צלצל לאיש מהחנות, אם יש לו ספֵּאר ניסע לקנות. אני רק מקווה שאתה מעריך את זה שאני לא עומדת פה עם מגפון כדי לצעוק את ה"אמרתי לך" המתוק.

הגבר שם את הגופות בעיתונות של יום שישי; עם טלפון צמוד לאוזן הוא פותח את הדלת, הכפור ניכנס, מסע ההלוויה יוצא. אני טורקת את הדלת אחריו.  תוך דקה אותו אדם שפוף פורץ הביתה עם חיוך, פותח   דף  מודפס של תכריכי  גרבילים, משכיב אותם בזרם חם של מפזר החום.

"ההוא מהחנות, את לא מאמינה, קרה לו גם  בדיוק אותו דבר, והוא האידיוט זרק את הגופות לקומפוסט, בחום של קומפוסט הם הפשירו וגם התרבו לגדוד שלם, שלנו הם הנצרים של השורדים, תיראי הם שוב חיים !" מול  עיני קורה פלא ה בריאה או מעשה קסמים של  הפיות שומרות על ילדינו, בסוף הגרבילים קמו לתחייה.

וכך הילדים מצאו אותנו, עם עיניים נוצצות מהתרגשות, רוכנים על זוג  גרבילים  מופשרים.

"בסוף אני אמות מהתקף לב! שיהיה ברור שמעכשיו רק מתנות עם פתק החלפה!"

"מה את דואגת, אהובה, אפשר למות חופשי, כל עוד המפזר חום עובד כולנו בטוחים !"

 

%d בלוגרים אהבו את זה: