"מה נסגר? טוב למות בעד ארצנו כבר מגיל שלוש ?" אני מסובבת אליו את המחשב כשמכתב מהגן מרוח על הצג "יום השואה בפעוטון? נרות זיכרון ויזכור?" אני מצביעה עם ציפורן כסוסה על מילות כאב, מסמנת עיגולי פיקסלים כחולים על המסך. "כל שנה אותו דבר" אני מתנשפת כמו קומקום רותח, "כל שנה אני צריכה להילחם במערכת החינוך עם תכנים שצריך להעביר, להעביר למוחם הרך של ילדים קטנים, לשתול בהם זרעי רדיפה נצחית וכל זה כדי שידעו שטוב למות בעד ארצנו, שיתגייסו כמו חיילי בדיל קטנים."
"תפסיקי להתנפח. את תתפוצצי למוות ואז הילדים שלנו באמת ילמדו על נרות זיכרון מוקדם ממה שצריך." אני שונאת שהוא מרגיע אותי, אם הוא לא מתנפח כמוני, ישר אני מדמיינת אותו במדי האויב "בואי נשלח מייל לגננת." הוא מוסיף בשלווה ואני רוצה לחנוק אותו עם הדגל.
"מייל לגננת? אתה מטורף? ישר למנהלת החינוך ואני גם תובעת אותם על אובדן ימי עבודה. התינוק שלי לא ילמד שום דבר על נרות זיכרון כל עוד הוא לא זוכר לעשות פיפי בסיר !!!" בשלב הזה כבר תכננתי הכול, אני מבריקה את הקסדה ומנקה את הנשק. "אתה תראה, מחר ביום הולדת של ילד מהגן אני אנאם על בריקאדות עם עוגת שוקולד ביד, אני אכריח את כל ההורים לצאת נגד המערכת, בסוף כולם יתייצבו לצידי" במלחמה כמו במלחמה, אין שבתות, אז יום שישי בשש בערב אני מקלידה מייל זועם והודעות צורחות למנהלת החינוך ומכתבת גם את הגננת למערכה. את כולם אני אעמיד לדום מתוח, מתלבטת אם לכתב גם את גיסי העורך דין, בסוף מוותרת, מחליטה לשמור על הכלים הכבדים, לפחות עד הקרב המכריע.
"אני אפנה את יום השואה ואשאר איתו בבית. תורידי את האצבע מהכפתור האדום." הוא מנסה.
"מאוחר מדי." אני עונה לשליח מהאו"ם לוחצת על 'שלח'. לקינוח גם משחררת הודעת חימום לווטסאפ של הורי הגן.
על ספסל בכניסה לבית אני מעשנת כמו קטר זועם ומפוחם, מולי הרי נפתלי הצבועים בגווני דם של שקיעה, אבל אני לא רואה דבר, עשן מלחמה מכסה את עיניי.
"זה בשבילך." הוא מושיט לי את הטלפון ושמה של הגננת מאיים מהצג.
"הכול בסדר. אין בעיה, בלי נרות, בלי יזכור." היא אומרת ומשאירה אותי ללא מילים, ללא מלחמה. אני מחייכת בעצב לשקיעה ותוהה איך דווקא היא, הגננת של הבן הקטן שלי, הצליחה לראות בין שורות של צרחות ואיומים, אותי, ילדה בת חמש שרעדה בלילות מפחד שהנצים יבואו ויקרעו אותה מהוריה, שמעולם לא שמרו על נפשה מסיפורי זוועה על רעב ועל שכול.
