הלוחש לִּכיסָנים

%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%93%d7%99%d7%90%d7%98%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%a0

Enter a caption

הלוחש לִּכיסָנים

"הגוף שלך מטריף אותי" הוא לוחש, ושולח זרועות תמנון מנוסות.

אלוהים!  מה הייתי נותנת בשביל פעם אחת לראות את עצמי בעיניים שלו, כמעט 17 שנה הוא מסתכל עלי, אותו רעב, אותו טרוף שלא כָּבָה, הוא רואה שלמות ,ואני כרגיל…

"הגוף שלי זה 95 קילו כִּיסָנים שנדבקו באקראי, יצרו צורה של בצק דביק חסר צורה, אתה כבר לא רואה טוב?" אני שואלת אותו ותופסת בגועל את הכּיסָן המרכזי של הבטן.

"מה את מבינה אישה? את סקסית בטרוף, אני אוהב כִּיסָנים" הוא לופת את הידיים שלי מאחורי הגב כדי שהפסיק להכאיב לבצק;

שנים אני מתחילה דיאטה כל יום ראשון, נשברת בשישי. גיל 39 מהבהב, קרוב, עוד 4 ימי ראשון והוא יגיע. בפברואר, כמו תמיד, אכתוב לעצמי ברכה ליום הולדת ואייחל לקבלה או שינוי, כמו כל שנה.

"תפסיקי כבר להתענות! או שתשלימי עם זה או שתעשי עם זה משהו באמת !" אני אומרת לעצמי מול המראה גדולה; הכיסָנים רוקדים עם כל מילה, שנואים, דביקים, אני רוצה לצאת מהם, אבל המחיר הוא סבל !  שוב רעב, ואז שבירה וחזרה למקרר ושוב רעב, מסלול מוכר ומשומן תרתי משמע.

ואז אני נזכרת בה. היא צעירה ממני בעשור, הבחורה הזאת שמרה עלי אז מעצמי. לפני כמעט ארבע שנים באתי אליה לבקש עזרה; אמרתי לה: "ההיריון הזה הוא אחרון, אני לא יכולה לבד, אם לא אשמור על פה סגור מעט, אגיע למצב מחריד ! הוורידים גם ככה כבר בחוץ,כי יש עלי עוד כִּיסָנים מהלידה הקודמת".

האימונים והשיחות, קשיחות והבנה, הרגשתי לא לבד, היא הייתה שם בשבילי, כשלא ויתרה על עוד כפיפה למרות שהברכיים רעדו, כשגערה בזמן שרק רציתי לא לזוז, לשקוע במיכל של גלידה. היא הייתה שם עד שלא רציתי עוד.

תינוק, תירוץ וסיר מלא בכיסָנים בלעו אותי, סגרתי מעלי את המכסה.

עכשיו אני רוצה לצאת מתוך הסיר, לתת סיכוי באמת לאהבה לגוף להתקיים, האצבעות שלי שמנות, הן מכירות את המספר.

אנחנו שוב ביחד, והיא קורעת לי את הצורה באהבה, היא מזכירה לגוף שלי איך לאכול ושהפה שלי הוא לא שואב ענק ומשוגע. הכִּיסָנים חווים כאב של מאמץ, בוכים ומתכווצים. אני לא יכולה להתיישב. רק יכולה ליפול מהר ולצמצם את זמן הכאב. אני נופלת על האסלה, על הספה, על המיטה.

"הגוף שלך מטריף אותי" הוא לוחש לי.

 

ההר הוליד עכבר

%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95

 

פעם קפצתי מרכב נוסע, גבר אחד לא קיבל יפה  את ה״לא״ אז הוא רצה להפוך אותו ל״כן״ בדרך לאיזה יער סבוך בפרוורי מוסקבה;  פעם גם עליתי לבד למדינה רחוקה, בלי לדעת שיום אחד אחלום חלומות בשפתה המשונה; פעם גם ילדתי בלי אפידורל, פעם אחרי פעם, שלוש פעמים; ויש עוד הרבה מפעם וגם מעכשיו.

 

חשבתי על כל מעשי הגבורה שלי כשמיינתי אותה לשתי ערמות – לבנה וצבעונית.

אני עומדת כפופה בוואדי בין שני הררי כביסה, רגלי היחפות דורכות על אין ספור גרביים פרודות שהגורל ניבא להם חיי בדידות. אני מאכילה את הלוע הפעור של מכונת הכביסה בשבעה ק"ג בגדים, דוחפת אותם בכעס לפה של מפלצת שלא יודעת שובע. לפחות עשר פעמים כל שבוע, אני עומדת כאן ודוחפת.

 

הנוף של חדר הכביסה מוכר לי בפרטי פרטים מיותרים, זאת הסיבה שקלטתי אותו מיד !   דבר קטן וחום – אפור שונה בנוף,  אפילו עוד לפני שזז. ההבנה שזה עכבר נחתה עלי ביחד עם צרחה מכאיבה, שקורעת לי את מיתרי הקול;  צרחתי כמו חיה, חיה גדולה ואמיצה בחדר מבושם אבקה, צרחתי בלי יכולת לעצור; כישרון נסתר של קפיצות לגובה ליווה את הצרחות שלי; הגעתי בכמה קפיצות גדולות עד לסלון,  קפיצה נוספת ואני על הספה שגונחת תחת כובד משקלי. הילדים מבוהלים, הגבר רק עומד המום ומחכה להסברים. אני עוד לא מוצאת את המילים, גמגום, חלקי צלילים, במקום הסבר יוצאים לי הברות מעורבבות קולות של הקאה קרובה ומזויפת, דמעות חונקות והגרון שורף, ארבעה זוגות עיניים פעורות לעבר הבמה שלי שהיא  ספה חורקת.

 

"חדר כביסה הוא בשבילי כמו חדר עינויים", אני מתחילה את המונולוג ומושיטה אצבע ארוכה מעוטרת בציפורן כסוסה לחזה של הגבר, "אתה !עד שאני לא רואה ביד שלך גופה ארוכת זנב, אני פורשת מעסקי הכביסה!מצידי תמחזרו גרביים, ואפילו תחתונים, או שתדאגו לשלם לכובסת, אחת עם פוביה פחות בנאלית משלי".

 

ימים עברו מאז, המצוד ללא גופה נמשך. יש קורבנות למלחמה הזאת ! כשגבר מכבס יש קורבנות. הסוודר שכובס בחום חזק, שינה את המידה שלו, למשהו קטן מאוד בגודל של עכבר.

"אני חושבת שעכשיו תוכל לקבור את העכבר בסוודר" אני אומרת ומקפלת את הבגד בין האצבעות.

קורבן נוסף הם מכנסיפשתן; עכשיו הם נגועים כתמי טורקיז, פשוט כי ללוחם שלי יש כישורים בלחימה, אבל הוא לא יכול לדעת איך צעיף צבוע בצבעים של ים יכתים בגדים בצבע של מפרש צחור.

 

אני אישה מודרנית, אמיצה ועצמאית, על הספה, מורחת לק על ציפורניי הקצרות, רוצה את הקדום מכל, רוצה שהוא יציל אותי מהדרקון ארוך זנב; עד אז חדר כביסה מחוץ לתחום, ברגע שיתפוס את העכבר אחשוב איך להביא לשם אחד חדש.

 

חלומות וחבלים

%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9e

אנחנו קרובות, מרחק נגיעה, חברות שנים, אבל נהר מפריד בינינו, נהר גועש, עצום. זרם של כביסה מלוכלכת, גלים לבנים  של סדינים ומגבות מתרסקים על חופי אבק, מערבולות של בגדי ילדים צבעוניים, מסובבות בתוכן סירים ומחבתות. יש שבועות שבהם שאני לא מצליחה לראות אפילו את הבית שלה, ערפל כבד של סידורים ותדפיסים מהבנק מסתיר אותו עד הארובה. ויש ימים בהירים שבהם היא מופעה מולי בטרנינג וחולצה חסרת צורה; אני קופצת משמחה בטרנינג משלי והחולצה המוכתמת כמעט חושפת את שדי, ארוכים, ללא חזייה. מבטינו נפגשים, ידיים מנפנפות, חיוך ועוד גל עולה. אבל היום הגעגוע הפך לבלתי אפשרי, אנחנו חייבות להיפגש באמת, לראות את העיניים מקרוב.

"גשר", אני צועקת לה, "שני חבלים." היא מבינה מיד, הזמן יקר, הזרם מתחזק. עובדות במרץ, קושרות כל מה שלא צריך בבית, תיקים קטנים ליציאה, נעלי עקב מפתים, ביריות, שרשרת דיסקים אהובים שהוזנחו לטובת הלופ של "ארתור" ויובל המבולבל, אני קושרת את העצמאות שלי לחבל, היא מהדקת בספונטניות זנוחה את פיתולי החוף שבו לא תשתזף לבד. אני זורקת ראשונה, היא מחברת בזריזות את הקצה ויש על מה לדרוך בדרך למפגש, עכשיו תורי לתפוס בחבל הגבוה, שישמש לנו למעקה עליון. תפסתי, זהו! זה קשור !

אנחנו מתחילות את המסע. דורכות על חבל דק של הדברים שלא צריך, ידיים נפצעות מאחיזה במעקה העליון שעשוי מעקבים דקים ושעווה חמה להסרת שיער הנדבקת לידיים.  אני רואה את חברתי ומדלגת על הפעימה הבאה, קרובה, כל כך קרובה, השיער שלה צבוע בפסים כסופים של זמן, אני יודעת שהיא רואה גם את שלי, עוד כמה צעדים, סוף סוף ידינו נפגשות על חבל העליון.

אנחנו מדברות המון. צוחקות, מעשנות כמו פעם, ומאפרות בהתרסה על הנהר הזורם תחתינו.

 

בריטון מצויר

%d7%a6%d7%9c%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa

טילון או כוס,עם ציפוי או ערומה,בטעם וניל או ריבת חלב;

גלידה היא בהחלט המלכה שאני לגמרי לא עומדת בפניה; אני נופלת לרגליה, מורידה בסגידה את הראש, בכל שעה מוכנה להשתטח אפילו על משטח דביק ומלוכלך. אני מוכנה לצאת לקור או לחום לוהט, רק כדי להרגיש אותה נמסה בפה ומחליקה פנימה כשהיא הופכת שוב לשמנת מתוקה מהחום של תשוקה עמוקה שיש לי אליה.

כשהייתי ילדה אבא צצקין היה קונה לי גלידה. פעם בשבוע אבא צצקין לקח שיעורי פיתוח קול וכחלק מבניית עתידי המתוכנן הוא גם רשם אותי לשיעורי ציור, שלוש קומות מעל כיתתו. למדנו במרכז תרבות "סוקולניקי", מרחק של שעה נסיעה מהגן שלי. בשעה הזאת אבא צצקין תמיד נתן מונולוגים  ארוכים, כל משפט שלו היהמכניס אותי פנימה לתוך הריפוד. התחננתי שהמושב המאובק יחביא  אותי, יגן עלי, שיספר לי משהו או יצרח שיר חזק, רק שלא אשמע את אבא צצקין מחנך אותי בדרכו העקומה. אלה שנים שאבא צצקין הכי אהב אותי. אז דעתי עוד הייתה רכה והוא קיווה לעצב אותה לפי השקפתו; רצה שאגדל כדי להעריץ אותו, שאתפעל מכישרון הצילום שלו ומיכולת עסקית ווירטואוזית, שאתגלגל מצחוק כנה ואוהב מכל בדיחה מרופטת; גם כשאוהב גבר אני אשים אותו במרחק, איפה שהוא אחרי צצקין עצמו. אני הייתי בת שש והוא ניבא לי עתיד של ציירת מפורסמת שתכין ריבות וחמוצים, שתשב בבית ותלד לו נכדים רק ממין זכר.

בבית התרבות סוקולניקי, אבא צצקין היה מלווה אותי עד למדרגות מתכת לולייניות שהובילו לסטודיו ללימודי ציור. עם כל מדרגה, הריח של הצבע היה מפתה יותר, הבטיח חופש ומשחקי דמיון. אהבתי לצייר שם. הייתי מלקקת בסתר את צבעי המים על בסיס דבש; רק שם בחדר החם, מואר באור ניאון חזק הייתי באמת בת שש.

אחרי השיעור רצתי לכיתת פיתוח הקול. שם זכיתי לראות את אבא צצקין עומד ליד פסנתר כנף שחור ושר בקול בריטון אריות באיטלקית. הוא לא הבין מילה, אך מתח את פרצופו המגולח למרחקים שלא היה מביישים פנטומימאי מפורסם. הוא עמד כמו תמיד בחולצה צבעונית, מכנסיים צמודים ונעל נעליים עם עקב בגובה מקסימאלי שייצרו לגברים.

אחרי השיעור אבא צצקין היה קונה לי גלידה. הייתי בת שש, הוא היה לוקח אותי לבית קפה ליד בית התרבות "סוקולניקי" ומזמין שני כדורי גלידה לי וגם לעצמו.היינו אוכלים מגביעי מתכת גבוהים.

אני ניסיתי להיות כל מה שהוא רצה והוא ניסה לתת לי כל מה שאף פעם לא היה לו.

הצתברתי

%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%92%d7%95%d7%93-%d7%a6%d7%91%d7%a8-%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%9c%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95

אני אישה בעלת כריזמה כמו של דה נירו, וכושר שכנוע של נתניהו;

שתי התכונות יחד הופכות אותי לרכבת דוהרת היישר למטרה, שריטות מתכת חותכות את האוויר, אני רכבת מתנשפת וצופרת, אוספת לתוכה את כל מי שנמצא בטווח שמיעה;  הרכבת דוהרת לחגוג את החג, לחגוג את נובי גוד כמו פעם; העשן הסמיך מארובת הקטר מסתיר את הפניות החדות.

"תוסיף פחם! שלושה ימים נותרו!" אני צורחת לו.

הרכבת דוהרת למעדנייה של הרוסים, מושכת את הידית של בלם החירום, קרון של דג מלוח, קוויאר, שמפניה, פטריות ומיונז מלא עד תום.

"תוסיף פחם! יומיים עד החג!" אני פוקדת. הנוף נמרח מהחלון. המהירות גורמת לזכוכית החלון לרעוד;  בלם החרום עוצר ליד חנות צעצועים: פוסטרים למתבגרת, יצירה למרכזית, מסוק מפלסטיק לקטן, קרון מלא עד תום.

"תוסיף פחם! מחר החג." אני דוהרת למטבח, חייבת להכין הכול בזמן: שכבות של דג מלוח, מכוסות  בצל ומיונז, ועוד סלט, ועוד אחד, הכול לפי מתכון של אמא. הבית שלי מלא ריחות של הבית ההוא, עם שלג על אדני החלונות. בחריקת בלמים שמפוצצת לי את עור התוף אני עוצרת.

"נובי גוד שמח!" אני מחנה את הקטר, הבית מלא קרעים של אריזות, סרטים ממתנות, הצחוק של ילדיי מחליף ניגון של פעמון הקרמלין, העץ דולק והאש באח רוקדת. רק הוא לא בא !

"נובי גוד שמח!" כוסות שמפנייה ותירוש, המטעמים של פעם, רק הוא חסר.

"נובי גוד שמח!" סופרים הפוך ומתנשקים, והוא איננו !

הוא לא הגיע. זרקתי את הכול לפח, סלט עם מיונז, סלט עם דג מלוח, סלט עם תפוחי האדמה, זה לא היה טעים. הטעם שלי כבר לא …שאריות שמפנייה שיצא לה האוויר שפכתי לכיור;                  בדיוק כמוני היא כבר לא… כבר לא אותה שמפניה מרגשת.

אני חיכיתי לו כל כך,לרגש של שמחה, לרגש שיגרום ללב לקפוץ כשהשעון יחליף את הספרות של השנה, הוא לא הגיע. עייפה מדהירה אחר חלום נוסטלגי, פתטית כמו העץ שבסלון ומגונדרת כמו אישה שאחראית לזרוק פחם אני צוללת למיטה.

"זה לא היה כמו פעם?" הוא שואל ומושך אותי אליו.

"מצטערת, אני כבר לא…"  אני עונה לצבר "ראש השנה שלי הוא בספטמבר, הצתברתי אהובי."

 

 

לפחלץ את האקס

%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%97%d7%96%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%a8-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7-%d7%a6%d7%91%d7%a2-%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%99%d7%a4%d7%94

" האקס נתן לנו בית קיץ לשלושה ימים "  אני מכריזה בליווי של צליל הריצ'רץ' שנסגר על המזוודה האחרונה.

" האקס ההוא? " שואל הצבר ומתכוון למיתולוגי

"כן, חצי שעה ממוסקבה, ארמון ביער, שכונה סגורה של 10 בתים, שמירה, חימום ופטריות ישר מהאדמה, שלושה לילות. אני, אתה, הילדים והטבע הרוסי בכל הדרו." אני דוחסת את עצמי באלימות לג'ינס שבשבילו רעבתי מהרגע שהזמנו את הכרטיסים.

האקס הזה הוא שאחראי לכל הפעמים הראשונות, האקס הזה שבר לי את הלב והצטער על זה שנים; הוא לא חשב שאתקן איתו כל כך רחוק, עם גבר שכותב הפוך, עם גבר שאחזור איתו לכאן, רק לרפרוף קצר על שורשים וזיכרונות ילדות.

לצבר לא אכפת, הוא מתרווח במושב האחורי מעור חיה לבן, בטוח בעצמו ומסוקרן, מניח את ידיו השריריות על הילדות, אותן אני ילדתי. נוסעים מחוץ לעיר, הבניינים הופכים עצים, שדות גוברים לאט על הכבישים. אני יושבת מלפנים, צוחקת כמו צבועה מכול בדיחה טיפשית שאקס מתוח משחרר. ריסים מרפרפים כמו פעם ואצבע שובבה, היא משחקתשוב עם השיער המסורק בקפדנות לא אופיינית, אני מגניבה מבטים על הבחור שפעם אהבתי ומחשבת זוויות מחשוף, עיניו של צבר צוחקות, הוא לא מכיר אותי טיפשה, פלרטטנית כמו זנב שועל מרוט, עכשיו אני אישה שצבר לא פגש, כי לידו כל תכסיסיי הנשיים הפכו עלבון לחכמתו;  אז לא שיחקתי – לא היה צריך. עכשיו מתוך הרגל או קוד ישן אני אישה טיפשה באוטו יוקרתי ,שמשחקת בליבו של אקס.

האקס פותח את השער עם השלט, שומר לבוש מדיםמצדיע ומשפיל מבט, הרכב מנווט בין מגרשי הטניס, בתי ענק ונחלים קטנים. מאחורי חומה מתנדנדים עצים, ירוק כהה, דחוס, מוכר, עצי ליבנה שורטים את כל הנוף פסי שחור ולבן. ריח של ילדות, של יער ועלים נושרים; אוויר שקוף קריר מרפא געגועים. אני נושמת, הצבר מחייך אלי. האקס מובך, מחנה בחניה של בית ענק, נותן לי צרור של מפתחות, לוחץ לו את היד,נושק לי על הלחי בהיסוס ומגמגם שלום עצוב ועגמומי, נמלט מהר, רחוק מכל מה ששלי.

פתחתי את הדלת הכבדה. הבית ענק, אנחנו לא זזים.דממה.  ראשי חיות מחוברות לקיר חתמו שפתם של ילדיי, פרווה של דוב עם ראש פוחלץ שרועה על רצפה של הסלון, חיוך שלו קפוא חושף שיניים, ספות ענק מרופדות קטיפה; מטבח מעץ כבד ומול האח ווילון בהיר יורד על החלון הפנורמי.

"זה אמיתי?" שואלת הגדולה בקול רועד;

"הכול מפלסטיק, יקירה" אני עונה שקרים; הצבר מפרק קניות, צוחק על מופע הפלירטוט הזנותי ברכב המרופד בחיות. הגדולה רוקדת עם משקה ביד, היוגורט הדליל ניתז על הווילון לבן, כתמי וורוד של צבע מאכל נוזלים, כמו שבושה נוזלת על פני.

"אני חייבת לכבס את זה מהר" אני צורחת נחושה, עולה על השולחן, המנגנון הזה מורכב ועדכני שנות אור מהתריסים שלנו בקיבוץ. עם גב כואב וסיר ענק מלא סבון נוזלי ומים, אני עולה וגם יורדת לכל אורכו של הווילון.הצבר מעביר סירים עם מים צלולים; עובדים כצוות;                               בסוף אני נובחת כלל ברזל:"לא לגעת יותר בכלום !!!" מילים כמו הד נופלותבחלל הריק, הילדות שלי כבר התפזרו כמו כדורי חורבן, הבת  בודקת את טיב שיניו של דוב חייכן, ואז עם נעליים על ספת הפאר, עושה בדיקת עיניים פולשנית לראש חזיר שעל הקיר. הגדולה צוהלת מלמעלה.                       אני עולה שתיים שתיים במדרגות עם מעקה ידי אמן; ג'קוזי מעוגל, בגדים שלה זרוקים, המים חומים והיא נמרחת להבבוץ, איך לא? של ים המלח. "תצאי!" אני צועקת בטרוף. היא בלי לחשוב, לוקחת מגבות צחורות ומנקה את כל הבוץ מגופה הנערי;                                                                      "זה לא באמת קורה עכשיו…"  עוד רגע אתעורר וצבר ינשק אותי עם ריח של קפה על השפתיים. אבל זה לא חלום, והצבר לידי, מפשיל זרועות, גורף את הרצפה.

אני בונה חומת תיקים סביב ילדותיי, יושבות צפוף.  את כל אחת מהן מסמרתי בעזרת מסך, קטנה עם טאבלט וגדולה עם פלאפון שלי. קרצפנו את הכול, זרקנו את המגבות המפלילות בפח בחוץ, העלמנו שלוליות מתחת לווילון;אני דחפתי את העין של החזיר שנתלשה, עמוק לתוך הכיס של ג'ינס צמוד,המוכתם מעבודות הניקיון.  חם, כל האיפור נמרח, שיער אסוף בקוקו רשלני, עכשיו תכשיט של חרוזי זיעה תלוי עמוק על המחשוף. הצבר עם גרביים רטובות, שיער סתור, הבזק תשוקה מוכר ושנינובחישובים של זמן מסך, רצפת פרקט בגב, גניחות וצחוק.

חיכינו למונית בחוץ.  זה סוף חופשה נוסטלגית !    סופם של מחשבות על מה היה קורה אם הלב אז לא היה נשבר.

סבא נגד סנטה

%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%97%d7%92-%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%a1%d7%a0%d7%98%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%9e%d7%95

"זהו! השנה אני רוצה עץ" אני מציבה לו עובדה.

"ג'יזס קרייסט אנחנו יהודים למען השם!!! מה עץ ?" הוא בתנוחת הקרב, משלב ידיים על החזה הרחב;

"מה לעשות שבשבילך העץ המקושט שייך רק לילדי נוצרים אוכלי חזיר, העץ הזה הוא גם סמל הילדות שלי" גם אני משלבת ידיים;

"סבא שלי היה חזן בבית כנסת לפני שברח מהנאצים !!! הנינים שלו יקשטו עץ חג מולד?"           הוא מביא את התותחים הכבדים;  לא נורא, אני מביאה את הצוללת.

"את סבתא רבה שלי שרפו, מה זה קשור לעץ של נוביגוד? זה לא נוצרי לעזאזל" עכשיו כשנושא השואה נסגר בתיקו אפשר לפנות להיגיון.

החבילה הגיעה ! היא כאן, בבית שלי !  עשתה דרכה ממוסקבה המושלגת חודשים, לישראל גשומה מזה יומיים. ידיים של אימא עטפו באהבה כל קישוטי זכוכית, גרלנדה מנורות צבעוניות שלא הגעתי לצמרת של העץ כדי לתלות אותה. היא פה! וכמה זה סמלי שדווקא הכוכב נשבר, כוכב אדום בדיוק כמו הכוכב של הקרמלין, הוא היחיד שלא שרד את המסע !

"אימא, זאת החבילה מסבתא? "שלושה צברים שלא יודעים לומר את שמי ללא מבטא, קופצים סביבי, ידיים סקרניות רוצות לתפוס כל כדור נוצץ ושברירי. הכדורים בני ארבעים רובם, היו עדים לחג הכי קסום. כול סוף שנה ניצב העץ בחדר. חגגנו את ההתחלה של השנה החדשה. ב- 12 בלילה כל 31 בדצמבר, הרימו הורי כוסות שמפנייה. בטלוויזיה שידור ישיר של השעון, דופק חזק בפעמון הקרמלין, ברכה של הנשיא, נוטפת מהחלום הקומוניסטי. על השולחן קוויאר שחור ונקניקים. אני ילדה. ריחות של חג. השלג הלבן בחוץ כיסה את העקבות של דאד מורוז -זה סבא כפור. הוא לא קדוש, פשוט זקן חביב, שבא בבוקר במונית, שלף משק ענק את המתנות לחג, שההורים דחפו לו בחשאי עם שטר רובלים מקומט; שאל על ציונים ועל כבוד לדגל. עניתי על הכול נכון.

הזיכרון המתוק של הברכות בבית, סערה כסופה בחוץ רוקדת עם הדף האחרון של לוח השנה. אורות העץ מהבהבים וריח תפוזים, שמחה ובית. הבית של ההורים, של שורשים שלי ללא שום דת. רק קסם והגעגוע לחלונות כפולים מקושטים בציורים של כפור.

"אז איפה את רוצה לקנות את זה ? אישה עם שורשים מפותלים" שואל הצבר ומשלים עם הגורל

"נצרת" אני עונה בהתרסה, הוא מרחם עלי ולא עונה דבר;

שבת גשומה.  ארבעתם איתי, רצים בשלוליות לקנות חלום נוסטלגי, פסלים של ישו, כנסיות.אני חוזרת שוב ושוב על הסיפור של הילדות;  הילדים שלי מבולבלים מההמולה המנצנצת, נוגסים בשוקולד עשוי צורות של חג.

"אכלתי לסנטה את הראש" מרים הבן את הבובה כרותת קודקוד.

"זה סבא כפור" אני נובחת בתשובה לצבר בן שלוש;

"אני הולכת על המים" צוחקת הגדולה מתעלת ניקוז של הרחוב;

"הנה עץ חג המולד שלך, אימא" מושכת הילדה המרכזית בשרוולי מעילי;

"זה נובי גוד, לא חג מולד" אני צורחת כבר.

עכשיו הוא פה ! הוא בסלון שלי !אורות מהבהבים וזיכרון ילדות רחוק חוגג, הופך לזיכרון של ילדיי שלי.

פרה

%d7%93%d7%99%d7%90%d7%98%d7%94-%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%96%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%98%d7%95

את הנשיקה הראשונה שלי ליוו צלילי דיאטת כרוב

את הבתולים איבדתי עם דיאטת קוטג'

את העלייה לארץ עשיתי יחד עם דיאטת כוסמת וחוקנים

באוניברסיטה אכלתי רקעשן סמיך שאותו הייתי מורידה עם דיאט קולה

על השמלת כלה שמרתי מכתמי דיאטת שייקים

להתגרש הלכתי עם כאבי בטן מדיאטת אורז

את הילדה הבכורה ניקדתי לגמרי בדיאטה של שומרי משקל

את הילדה השנייה ילדתי עם חלי ממן הנחושה

את הילד האחרון הלכתי ללדת עם אדם הקדמון והתזונה של האימא שלו

ועד אתמול הייתי טבעונית

עכשיו אני עומדת במיטבח, רעבה כמו ספורטאי אולימפי אחרי תחרות שחייה. המקרר פתוח ואני אבודה מולו. אימה משתקת אותי, הידיים שמוטות לא זזות, אני כמו רובוט שנתקע כי לא קיבל הוראות, הבטן מקרקרת מאחורי שכבות שומן, אבל בראש דממה טורדנית.

מה אוכלים? אני לא יודעת מה אוכלים אם לא כתוב לי, לא הודגם ולא הובטחה לי בסוף מידה 38. אני וולד שמן ומבולבל, אין לידי מבוגר אחראי שיכניס לי משהו לפה. אולי אתן לגוף להוביל, קראתי על זה איפה שהוא, שהגוף יחליט, אמרו שזה טוב, זה מרזה

אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, מתרכזת ומושיטה את היד קדימה למדפי המקרר. היד עולה למעלה, לבד, זזה קצת שמאלה והאצבעות נסגרות,  אני מושכת את השלל החוצה, פותחת רק עין אחת מציצה על גביע גבינה חצי אחוז

"לא. לא. טעות" אני אומרת לגופי, שוב מתרכזת, נושמת בעניים עצומות

"גזרים הפעם? השתגעת?" אני נוזפת בבוגד.  עוד ניסיון. . .

"סלקים במיץ? אתה מגזים!!" אני כבר לא עוצמת, חופרת וזורקת בעוצמה, הן נפתחות על הרצפה דלי שומן, ללא סוכר, אפסי נתרן מפוזרים סביבי כמו חיילי אויב בשדה הקרב.

מתנשפת, מצמידה ידיים לפנים, בושה! חייבת לעצור ולנקות עכשיו !               עוד פעם אחת ודי. נושמת, עוצמת, מושיטה, תופסת בחוזקה ואז פותחת שתי עיניים בהפתעה גמורה, הפעם האצבעות שלי לבנות, סגורות על חפיסת…איך לא?  שוקולד פרה

 

 

 

 

קפיצה בזמן

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94-%d7%90%d7%91%d7%90

אני רצה בענן אבק סמיך, שיער נידבק למצח המיוזע, רגלי נמתחות לשפגאט מושלם מעל המכשול הבא; פעם עוד רצתי לבד, כשהמכשולים עוד היו נמוכים, אחר כך רצתי עם אחד סתם, בדרך אפילו החלפנו נדרים תוך כדי התנשפות, הוא לא שרד את סגנון הריצה המיוחד שלי ועבר לרוץ עם אחרת.  היום אני דוהרת בתעלת המרוץ עם אחד חזק לידי, כל שריר בגופו נמתח ממאמץ אין סופי.כשעוד רצנו שלושה זה היה קל, העברנו אותה מיד ליד כשהתעייפה; תוך כדי דהירה נוספה עוד אחת, אז אני החזקתי אותה והוא את הגדולה, רצנו ארבעה.עכשיו אנחנו חמישה. הגדולה לוקחת מכשולים לבד, יש כאלה שהיא מפילה ברעש, מתגלגלת ומתרסקת, אנחנו מרימים אותה מהר, שלא תידרס מרגלי רצים אחרים;אין אוויר, זה שרץ איתי מקפיץ את הקטן על כתפיו מעל המכשול הבא, אני מעיפה את האמצעית, והגדולה מסתדרת.

האבק לא נותן לראות את המשך הדרך; אני מקפצת מעל גופה של אחד שעקף אותנו לפני;            חוט של משקפת חותך לי את הבשר על העורף הלח מזיעה, אני מרימה את המכשיר הכבד לעיני, לא מצליחה לראות מעבר לגב עם כתמי זיעה,שדוהר לפני באבק החום של עפר.

צל של ענן בודד מסתיר אותנו לרגע מהשמש הקופחת, אנחנו ממשיכים יותר מהר, יודעים כבר מה טיפות גשם יעשו למסלול, הבוץ ידבק לנעלי הריצה הישנות ויהפוך אותן למשקולות לרגלינו הכואבות. השלושה שלנו פותחים את הפה ותופסים טיפות בודדות, שלא באמת מרוות צימאון, חרוזי מים  עלובים מורידים קצת את האבק;  זהו הסיכוי שלי לראות, אני מחזקת את האחיזה בידה של האמצעית, בודקת שהגדולה עומדת בקצב והקטן יציב על כתפיו של זה שאיתי, מרימה לרגע את המשקפת, חייבת לפעול מהר! עוד כמה מטרים ניצב המכשול הבא, אכזרי, גבוה ורטוב; אבל אחריו אני מצליחה לרגע לראות את סוף המסלול.

"בשלוש" אני זורקת לזה שאיתי;

"שלוש!!!" הוא צורח ומושך אותנו שלמים מתוך העדר הדוהר, בשנייה האחרונה אני שולפת את הגדולה, חמישתנו עומדים בלי לזוז בפעם הראשונה.

אני רואה לראשונה שהירוק מסביב הוא לא גדר שתוחמת את תעלת המרוץ, מים צלולים נשפכים בין הסלעים לנחל קטן המתפתל לרגלי; אני ממלאת את ידיי במי אדמה קרים, משקה את ילדיי לרוויה, אנחנו מפנים את הגב למרוץ המקולל. אין דרך סלולה לפנינו, אין מסלול, העולם פרוס כמו כף יד מזמינה.

"מה זה היה אמא? מה ראית שם?" היא שואלת בתמימות

"לא חשוב, סתם שלט של בית אבות."

%d בלוגרים אהבו את זה: