מסיבה אש

%d7%9e%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%96%d7%99%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%93-%d7%aa%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%99

" פה זה המסיבה?" הוא נכנס מתרגש לחדר השינה.

"כן, רק תינעל את הדלת" אני אומרת לו ומקצרת בשאיפה ארוכה את הסיגריה הדולקת, כוסות יין על אדן החלון, הוא מחבק אותי מאחורה.

"תביא שכטה" הוא יונק מהסיגריה ואנחנו לוגמים את הקירבה. לעשן מהחלון בחדר השינה זאת תזכורת מימי רווקות יקרים, כשעוד עישנו במיטה על סדינים סתורים, כשהדלת לחדר שינה עוד לא הייתה צריכה מנעול.

יום אחד אני אחזור לעשן במיטה! אשכב עם סיגריה ארוכה וכוס יין, אני רק מקווה שזה יקרה בקרוב, כדי שאראה כמו ונוס של בוטיצ'לי, ולא כמו צעקה של מונק;

מהר מאוד המסיבה הופכת ללוהטת.  החדר, הסיגריות והדלת לא קיימים עכשיו, אני אישה בלי גיל ותפקיד, אש של תשוקה בולעת הכול, אני כמעט נשרפת.

רעש חזק של דפיקות בדלת מכבות את הלהבות במי זרנוק קפואים, אני פותחת למינימום, מוציאה רק את הראש,כי אני לובשת פיח ושיער סתור בלבד.

שני שוטרים, במדי פיג'מה, אחד 150 סנטים, השני 97.  הראשון ממין נקבה הגיעה עם מזרון אורחים ושמיכה.

"אנחנו פוחדים מהחושך" אומרת השוטרת

"חושך" חוזר אחריה הנמוך,עיניים ענקיות מלאות תחינה מסתכלותאלי מלמטה.

"מה נזכרתם לפחד עכשיו באמצע הלילה? לכו לישון!" אני מתעקשת לדבר שטויות דרך הפתח;

"אנחנו פוחדים משריפה" אומרת השוטרת בפרצוף הכי מתחנן שיש לה בארסנל.

"שריפה" חוזר אחריה הנמוך כמו הד.

אני חושבת איך למזער את נזקיהחדשותוגם איך להעלים כליל את הפולשים. השוטרים מרגישים את החוסר נחישות שלי ובאותו רגע מתפרצים פנימה. האורגזמה שלי בורחת החוצה בצרחות, היא לא יכולה לשאת את מראה השוטר הנמוך עולה בביטחון על המיטה,  בזמן שהשותפה שלו פורשת לעצמה מיטה באמצעמסיבה פרטית.

"מה? ! זה לא פיר!  למה הם פה?" נשמע קולה של מפקדת התחנה, היא עומדת בפתח הדלת, גם היא מופיעה עם מזרון ושמיכה ובלי לקבל תשובה נזרקת על ריבוע פנוי אחרון שעוד נישאר על רחבת  הריקודים.

"טוב, אני מבין שהמסיבה צריכה לעבור מקום" הוא אומר ומהדק את שמיכה סביבו.

"כן, אם היא לא תעבור מקום היא תדחה שוב".  ברור לי שהמסיבה חייבת להמשך;

האורגזמה שלי מחכה בחוץ, יושבת על הספה בביריות,היא מעשנת סיגריות ארוכות ומנענעת בחוסר סבלנות את הרגל.

אנחנו שוכבים בשורה דוממת; משני צידי המיטה מזרוני המשמר ושתול אחד מחייך בינינו. זוג החוגגים העליז שהיה פה קודם איננו, הוא פינה מקום לשני הורים שמחכים בדריכות לשמוע נשימות סדירות.

"אימא אני רוצה יד", אומרת זאת מימין ואני מורידה את יד ימין כדי לתפוש את האצבעות הקטנות;

"גם אני" דורש זה שבינינו,ומגשש בידיו , הוא מקבל את יד שמאל שלי ויד ימין של אביו;

"אבא גם אני רוצה יד" אומרת אחרונה בשורה;

אנחנו שני רקדני מסיבות שוכבים בלי לזוז, עוקבים אחרי המצמוץ הסדיר של עיניים פקוחות, מחכים שיירדמו על המשמר.  בינתיים הזרוע שלי נרדמה חזק, הסתובבתי על הצד, הכתף כואבת בתנוחה משונה, אני מרימה ברך, מחפשת תנוחה נוחה, אבל האצבעות הקטנות בכל יד מסרבות לשחרר, הרקדן השני עם הגב אלי, מרפק מסובב בתנועה לא טבעית, הרגל שלו קרובה לחזה, ידיו מורמת, הוא גם מחזיק יד בכל יד.

"מסיבה כבר לא תהיה פה"  הוא גונח בכאב.

"לפחות נרדם בתנוחה של צעד תימני" אני עונה תוך כדי פיהוק.

 

 

בלוז לכחולי המדים

unnamed

" אני לא אהיה החברה הרוסיה הזאת שאין לך " הוא אומר לי וחותם את השיחה.

עד עכשיו חשבתי שלאהבה שלו אלי אין גבול, אבל הסתבר שיש לה והוא עובר בפס אדום לפני כניסה לעולם מופעים "האנגר 11"  בנמל תל אביב. שם מופיעה להקת "סקרט", פס קול נעורי מוסקבאי, זיכרון של קסטה לעוסה בטייפ "פנסוניק" כסוף.

ההאנגר מלא, פעם אחרונה שהייתי דחוסה בין כל כך הרבה רוסים הייתה בקרון מטרו עמוס, בביקור מולדת האחרון; יכולתי לבחור בין בית שחי שתקוע לי בפנים משמאל, ובין ראש מלא קשקשים מימין; מקדימה אדי הנגאובר, עמדתי על קצות האצבעות, הרמתי את הראש ועצרתי את הנשימה ל- 20   דקות.

פה זה רוסים משלנו, דוברי עיברוס מגונדרים, נשים דופקות את רצפת ההאנגר בעקבים אכזריים, לידן גברים מבושמים שמגיעים להן לכתף. אני כבר מזמן שכחתי איך הולכים על משהו לא יציב, גם  30 קילו נוספו לי לתחת לטובת האחיזה בקרקע יציבה. יציבה כמו הזוגיות שלי, יציבה כמו הבית שלי בחורשה.

כרטיס בעמידה, יריקה מהבמה. אני זזה בקצב, עד כמה שאפשר בעיסה סמיכה של בני העדה. מחפשת אותו בגנבה, זה היה גם פס קול נעוריו, בעלי לשעבר בטוח קנה כרטיס VIP, אני מותחת את הצוואר כמו רדאר למקומות ישיבה מעל הבמה, מבצעת סיבובים מוזרים כדי להסוות שוב את סקירת הקהל. הוא לא שם, גם אם היה, לא היה מזהה בי את אשתו הראשונה, זאת שהורידה נעלי עקב יקרות לטובת כפכפי גומי. זאת שבישלה כל לילה וכבר בשמונה בבוקר הייתה מאופרת ולבושה לטקס האוסקר במקרה שתזומן, זאת שברחה לו עם שחקן תיאטרון לפני 16 שנה.

מילים דביקות כמו המצח מריקודים צמודים מדי לכוסות בירה מפלסטיק, אני קופצת וצורחת את החרוזים לאוויר מלא עשן, מואר בפנסי במה. הטקסטים לא מתוחכמים או שאני יותר מדי מתוחכמת  במרחק של יותר מ- 20 שנה מהטייפ הכסוף. בכיוון היציאה אני עדיין סוקרת כל ראש בעל תלתלים חומים שיושב על כתפיים צנומות.

בדרך הביתה אני ואמדורסקי שרים ומתנשפים לצלילי "יקירתי" כששוטר עוצר אותי שתי דקות מהבית   "מספר תעודת זהות בבקשה" הוא מקיש על לוח הטבלת שבידו, אני רואה את השם שלי, רישום על עברת תנועה יחידה, שמות של ילדי;

"מה, הכול אתה יודע עלי?" אני שואלת את האיש במדים.

" הכול. יש לי פה אפילו צילום רישיון נהיגה של בעלך לשעבר" הוא מחייך בשיניים מוזנחות;

בסוף כן ראיתי אותו, את התלתלים החומים חרשו מפרצים עמוקים, עמוקים כמו כתמי שמן של ספינות מסע, שבילי הליכה של קמטים עקפו את עיניו, אני חוזרת הביתה מרוצה, בזיכרונו אני עדיין בת 22 עם שדיים מוצקים מוחצת לו את הלב בעקבים.

אני בחורה שנותנת

%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%94-%d7%a1%d7%a7%d7%a1-%d7%90%d7%9e%d7%94%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%90

אני בחורה שנותנת. מסובבת את הבגדים מעל הראש, זורקת אותם באוויר והם נוחתים בריקוד חושני על דשא ירוק ליד המחסן. אני נותנת הכול, אוברולים משלוש עד שש, עגלה, מיטה מעוצבת, צעצועים, שמיכות וחיתולי בד דהויים.

הרולטה של החיים מסתובבת במהירות אכזרית. אני יכולה לתת יד רק לשתי בנותיי, יד לכל ילדה, להחזיק שלא תיפול ותסתחרר כמו כדור כסף קטן, שנחבט בדפנות הרולטה הצבועות בשחור ואדום.

פסח 2013 אני והוא מרוקנים את המחסן, זורקים אחד על השני נעלי טרום הליכה ובובות פרווה מפחידות, יוצאים לחרות, מתכננים בילוים רומנטיים, בלי שאף אחד יופיע מאחורי הדלת עם קקי בטיטול ויבקש מים, מתכננים חופשות בלי מגבונים בתיק, מתכננים חיים של זוג שמספיק לו שניים.

שם, יחפה, בחצר ביתי ,בפסח 2013 אני רוקדת בשמש אביבית את ריקוד חרותי, בזמן שילדי השלישי כבר חודשיים רוקד בסוד ברחמי.

כשגילינו, שנינו נזלנו המומים לאורך הקיר, לשנינו לקח יותר משנתיים לקום, איך אנשים עוד עושים רביעי? זה נס רפואי או לידת ישו לפחות, מה, הם שקלו אורגזמה מול שינה, השינה פעם אחת הפסידה?

אז למה לעזאזל כשעזרתי לה לקשור היום את המנשא, הסנפתי בסתר את שיערו הרך של תינוקה, למה נפשי נטפה געגוע לילד קטן קשור בבד לליבי. הטבע לא מחובר לחדשות, לאינסטינקט אין גישה לחשבון בנק, שדי הריקים מחלב לא יודעים מי זאת קריירה.

היום הרולטה מהירה מתמיד, היום הצבעים הופכים למריחה, היום אני יודעת לעשות ג'אגלינג עם שלושה כדורים, זו מיומנות מתישה וסיזיפית, היום אני מסניפה בגעגוע ונותנת ישר, בלי לשים במחסן

 

 

 

נתפסתי נבגדת

%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a7%d7%a9%d7%9f-%d7%91%d7%92%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7

״הוא בוגד בך!!!״ היא צורחת לי באוזן.

״די כבר עם השטויות, מה רצית לשאול ?״, אני מנסה להוציא אותה החוצה למציאות.

״מה זה חשוב עכשיו מה רציתי? תגידי לי שוב את כל העובדות״ היא דורשת.

״איזה עובדות? מטורפת! את מצטלמת לסרט בלשי? תקשיבי אני חייבת לסגור, נדבר״ אני כמעט מחליקה את האצבע על העיגול האדום

״אל תנתקי, מה את הולכת לעשות עכשיו?״ חברתי ממש לא מוכנה להפסיק את הצילומים של מה שזה לא יהיה.

״תקשיבי,הוא לא בוגד בי, הורדתי אותו בקליניקה, יש לו טיפול, קבענו שאני אאסוף אותו בעוד שעה, נסעתי לבנק, לא לקחתי כרטיס אשראי, חזרתי לפה, המקום חשוך. כבר אמרתי לך את כל זה, ברגע שתרדי לי מהקו אתקשר אליו, ביי״ בסוף אנתק לה בפרצוף.

״אל תתקשרי, תארבי לו באוטו, אם הוא יגיע לחניה כרגיל ויגיד שהיה בקליניקה, סימן שאת תמימה״ היא מנתקת סוף סוף. אני מגלגלת עיניים ומחפשת את ״אהבה״ באנשי קשר. עיני בוהות במספר המוכר אבל האצבע לא מתקרבת לעיגול הירוק של החיוג.

אני נגררת לאוטו, ברכיים רועדות, גוש אימה תקוע בגרון, אלוהים איזה מנייאק. במכונית החשוכה והדוממת האצבעות שלי מלבינות, תופסות חזק את ההגה כשאני דופקת עליו את המצח בעוצמה. צפצוף פתאומי מקפיץ להקת  ציפורים, והן נוטשות את העץ. הלב שלי הצטרף לגוש בגרון, הם תקועים שם יחד ולא נותנים לי לנשום.

ואם הם בפנים? החשיכו הכל, גונחים בתשוקה בפינה חשוכה. אני רואה אותה ברור כל כך, בלונדינית צעירה, ארוכת רגליים עם שדי תפוחים מושלמים עטופים תחרה.

די, לא אשב פה באוטו ואסתתר כמו גנבת. אני אפרוץ לשם ואתפוס אותם עם תחרה למטה , אני אשרוט לו את כל הפרצוף המגולח.

יוצאת מהרכב על קצות האצבעות, מתכופפת ורצה לכיוון המבנה הישן. מתקדמת מהר, נצמדת לקירות מתקלפים, שיח וורדים מנסה לעצור אותי, הוא תופס לי את הבגדים, קורע את העור, אני מושכת ממנו את היד השרוטה ומגיעה לחלון. שקט, הם בטח במסדרון, נצמדים לתמונה על הקיר. אני מתנשפת, מנסה להרים את הרגל למשקוף הישן, אבל הוא גבוה מדי ואני שמנה מדי, שברי-עץ מתרסקים לרגלי. תוכנית חליפית, אני מתכופפת שוב, רצה צמוד לקירות בדרך לחלון השני, הוא פתוח, רק הרשת מפרידה ביני לבין סצנת הפורנו האיומה, אני מטפסת על מנוע המזגן, קורעת את הרשת במפתח המכונית,  הטלפון מצלצל ״אהבה״ מהבהב על הצג

״הלו״ אני לוחשת.

״תקשיבי, אל תבואי לקחת אותי, אל תתקרבי לקליניקה, הטיפול התבטל, הלכתי לכלבו לקנות טיטולים, אני רץ חזרה עכשיו, הספרנית התקשרה, היא ראתה מישהו שמנסה לפרוץ פנימה מהחלון."

 

אומץ

%d7%91%d7%93%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%93%d7%99%d7%90%d7%98%d7%94-%d7%9e%d7%94%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%a0

אומץ –  להישכב ערומה ורטובה אחרי מקלחת, על רצפת חדר השינה. להישכב ולתת לחול ושערות חתול להידבק. ואז להתחיל לזחול עמוק מתחת למיטה, לשדה מוקשים של גרביים פרודים, גלילי אבק ומוצץ . להושיט את היד ולהימתח למטרה. כי התחת הענק לא מאפשר להתקדם יותר, מפני שגובה המיטה סטנדרטי והתחת מזמן כבר לא. המטרה היא משקל דיגיטלי קטן, שפעם רתח מרוב שימוש ועכשיו התכסה במעיל אפור עכבר שרק הזמן יודע לייצר. למשוך את המכשיר לאור החזק, שהצג ימצמץ מסונוור ויפתח אפסים, להעיף ממנו את האבק ביד בטוחה ובגרב קשה .ואז לעלות. לעלות ולא לנשום. לעצור את הנשימה כמו כשמטוס נכנס לכיס אוויר, לעצור את הנשימה כמו ברגע של הבנה שהנשיקה הראשונה זה עכשיו, לעצור את הנשימה ברגע שבו עומדת אישה גדולה, ערומה ואדומה מרוב מאמץ, על מלבן קטן שמרסק תקוות בפעם אין ספור, בבוקר בחדר שינה .

אומץ זה להסתכל על הצג הקטן ולהבין שבמרתון בן חודשיים של רעב, ספורט, כתיבה וניסיון לאהוב את הגוף, כבר חלפתי על פני סימן דרך של 95 קילו.

שתיקת הכבשים

%d7%9b%d7%91%d7%a9-%d7%98%d7%99%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%98%d7%91%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d

חורף במוסקבה  היא העונה האהובה עלי. השמש והשלג הלבן מסנוורים את הפרצופים בעלי אפים  אדומים. אפשר לשאוף חזק את האוויר הקפוא והנחיריים יישארו דבוקים  שתי שניות לפחות.

אפשר להחליק על הקרח של נהר מוסקבה הקפוא או לחצות אותו ברגל על מגלשי שלג ארוכים. לחורף יש אור בוהק ונקי אבל כשיורד החושך הכל הופך לתפאורה של אגדה. באורות הקונוס של פנסי רחוב רואים את הריקוד של פתיתי השלג ויש שקט של סוד באוויר. לא שומעים צעדים, המגפיים שוקעים ברכות וכמה שאתה קטן ככה ערמות השלג  גבוהות.

קר. באמת קר. לבוש הוא סמל סטאטוס גם היום, שלא לדבר אז בתקופה שהחלום הקומוניסטי ניסה להוריד לכולם את הראשים, בניסיון שיהיו שווים, ולא חשב שכל צוואר מדמם עדיין יהיה בגובה שונה. לאבא צצקין היה צוואר מאוד גבוה יחסית לאחרים באותה תקופה ונכון לאותה עונה.

אבא צצקין הכניס את אמא צצקין אותי ואת אחות צצקין למכונית הכי טובה שאפשר היה לקנות באותה תקופה בלי למשוך קינאת לב ובלי לעורר שוב כישורי כתיבה אצל השכנים, שכבר כתבו פעם מכתבים אנונימיים לק.ג.ב.על צצקין השכן שמגיע ערב ערב במונית ופורק ארגזים חשודים לביתו. אבא צצקין זומן ושוחרר בנס.

אבא צצקין נהג לשכונת פרוורים בצד השני של העיר. הגענו. אני זוכרת שאור חזק מחלונות של קומת המרתף האיר את המגפיים החומות שלי .ירדנו במדרגות. בדירה בלאגן, ילדים רצים, חייט יהודי כרסתן לוקח מידות מכל אחת מבנות משפחת צצקין, העסק פרטי, מכתב אנונימי אחד והחייט יקפא בקור של סיביר ללא פיסת פרווה.

אחרי כמה זמן נסענו שוב לאותו מרתף. אחות צצקין קיבלה מעיל מזאב  שניראה בדיוק כמו הכלבים שרצו ליד שיירה של פולקסווגנים נוצצים כמו במלחמה ההיא. אמא צצקין קיבלה  מעיל מעוברי כבשים שהוצאו מבטן אמם ההריונית טרם נולדו כי אחרי ההמלטה  הפרווה שלהם הייתה כבר מסולסלת יתר על המידה לטעמם העדין של הצצקינים. אני קיבלתי מעיל חום בהיר ששנאתי אותו בכל ליבי הוא היה קשה כמו יציקת בטון ולא הייתה לי שום אפשרות לקפל את ידי שלא לדבר על לגלגל כדור שלג או לחטט באף. מזל שהשמנתי מהר ולא סבלתי יותר מחורף אחד . המעיל מזמן איננו, אבל עד היום אני רואה את אמא צצקין לובשת בחורף מעיל ארוך, שחור ככנף העורב, ועשרות וולדים מדממים מחממים את גופה העסיסי.

מכסה טפח ומגלה טפחיים.

%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%aa-%d7%93%d7%99%d7%90%d7%98%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%90-%d7%92%d7%95%d7%a3-%d7%99%d7%a4%d7%94

המלון הזה יקר. מאוד יקר ואני יכולה להרשות לעצמי. אני כבר גברת, לא ילדה. אני גברת ציירת בעלת עסק מצליח ובעל מפרגן שהזמין לי פדיקור ומסאז' מפנק בספא יוקרתי. הוא העמיס שלושה ילדים מושלמים על כתפיו הרחבות ונתן לי ספייס. אני מזמינה הסעה פנימית בודקת שיש לי כסף קטן לטיפ כי גברות בספא יוקרתי מחלקות טיפים. אני מגיעה לקבלה. בחורה צעירה במדים מציגה את עצמה באנגלית לחוצה. מזמינה אותי לטיפול בכפות רגלי. היא כורעת על בירכיה לפני, מעסה את עקבי הסדוקים מהחצץ והמדרכות הלוהטות של הקיבוץ. אני רואה צלב קטן רוקד עם כל תנועה בין שדייה המושלמים כמו תפוחי עץ הדעת. תחושת עליונות חמוצה ממלאה אותי. היא עובדת בעדינות, משקיעה, החדר קריר ומבריק. מוזיקת עולם בוקעת מהרמקולים המוסתרים בתוך עיצוב חלל מתוחכם. נוף ים בגווני טורקיז נשקף מקיר זכוכית ענק. אחרי שעה היא מגישה לי לקים בכל צבע אפשרי, אני בוחרת זה שניראה לי שובב. היא שוב על ברכיה מושחת כל ציפורן בצבע טורקיז כמו הים. בסוף היא מזמינה אותי להתכונן למסאז'. אלה יוונית מכניסה אותי לחדר הלבשה פרטי, מקושט בוורדים לבנים ונרות, היא מגישה לי חלוק צחור ונעלי ספא תואמות. קונסטנטינה (כתוב על הסיכה שעל המדים) אומרת בשקט שאני צריכה להוריד הכל וללבוש רק נעלים וחלוק. היא מוסיפה שתחכה לי בחוץ כדי ללוות אותי לחדר הטיפולים הבא. אני מתפשטת לאט מול מראה ענקית, גם פה המוזיקה שבוקעת מהקירות מתערבבת עם פכפוך מים. אני מחליקה לתוך הנעליים הרכות פותחת את החלוק הריחני והמחבק, מכניסה ידיים לשרוולים רוצה להתעטף בכל השפע שקניתי לעצמי לשלוש שעות שלמות, להתעטף באשליה של אושר, אך החלוק קטן עלי אני עומדת מול מראה ענקית עם ערוותי בחוץ .

טילון להמונים

%d7%a1%d7%95%d7%a1-%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%a4%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d

היום. דווקא היום עשיתי את זה. הכתיבה נותנת לי אומץ. לא אומץ ממש, כמו למשל אומץ להשקל אחרי שכבר חודש שחררתי כל ספירה, רישום או מעקב אחרי מה שנכנס לי לפה. אומץ אחר, שבזכותו עשיתי את זה. קניתי טילון ענק ואכלתי אותו לבד מול כולם. פתחתי את העטיפה בתוך החנות, שלא יהיה ספק שזה בשבילי ולא בשביל איזה נודניק מנוזל שמחכה לי צורח בחוץ. פתחתי את העטיפה בתנועה בטוחה ברעש של הצלפת שוט, שוט שהצליף בפנים של כל אלה שאף פעם לא נותנים לי לאכול לבד. באמת אני אף פעם לא אוכלת לבד , בחיים לא .

כבר 38 שנים אני אוכלת רק על במות בכיכרות ערים מרכזיות כשמסביב הפגנת המונים, אני לא מצליחה לראות את כולם, עם השנים כמות האנשים רק גדלה וכולם תמיד מגיעים. בשנים אחרונות נוספו גם מדריכות שומרי משקל עם עובדי מכון אברהמסון, הם מכים אחד את השני באכזריות ושורפים ספרים על דיאטת אתקינס ותזונת האדם הקדמון.

קרוב לבמה תמיד מפגינה אמא שלי, אמא צצקין ,היא מנסה למשוך את תשומת לבי עם שלט עקום שמסביר משהו על גנים שמנים ושצריך להלחם כל החיים . אני בקושי מצליחה לשמוע אותה  כי אחות צצקין בצרחות של חתולה רעבה מנסה לפרוץ לבמה  רק כדי לרקוד לידי להיראות שהיא וויתרה על אוכל מזמן. אני מזהה בתוך ההמון את שני המורים שלי להתעמלות , שחיפשו פעם  ג'ק כדי להרים אותי למכשיר מתח, אחד מהם, זה שיותר נמוך אף פעם לא פספס הזדמנות לברך אותי ואת הלחמנייה המתוקה שאכלתי בחדר אוכל, הוא בירך כל אחת מאיתנו בנפרד כמובן, גם האקס המיתולוגי שלי נגרר לפה כי חשוב לו להזכיר לי שהוא חולם  כל לילה שאני הולכת לקראתו רזה ושקופה והוא זוכה למבטי קינאה מחבריו המגורים.

באמצע כל המהומה הזאת, באמצע של עיסה אנושית, ואני מדברת על אלפים, עומד אבא צצקין. הוא כידוע איש נמוך, אבל אי אפשר לפספס אותו. היא מחזיק כלפי מעלה מוט ארוך מאוד, שלקצה שלו קשור משהו קטן בצבע קש עם תוספות של חום , לוקח לי זמן להבין אבל אני מזהה, זה תיק, תיק גב קטן שאפשר להכניס לתוכו רק ארנק, אמא קנתה לי אותו. מאוד אהבתי אותו ,רק שלא הלכתי איתו הרבה .די בהתחלה אבא צצקין נתקל בי כששתי רצועות על כתפי והתיק הקטנטן מאחור, הוא הסתכל ואמר שזה מאוד לא מתאים שאני כל כך גדולה שמה על גב כל כך גדול ,תיק כל כך קטנטן.

אז היום עשיתי את זה ! פעם ראשונה עמדתי על רגלי באמצע הכיכר והצלפתי בהם  עם טילון.

12 שנים של…

%d7%91%d7%90%d7%aa%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%aa%d7%99אורזת רק לעצמי, טרולי קטן, אני מסובבת אותו על הרצפה בסלון והוא רוקד כמו בובה בתיבת נגינה, אני אפילו שומעת את המוזיקה.

פעם אחרנה שנסעתי לבד הייתה  לפני הילדים, לפני 95 קילו ,לפני 12 שנה.

אני בדרך לחוות בריאות, לנשום, להיזכר, להיות לבד ולגלות מי אני כשאין עלי או על ידי אחד מארבע אלה שמגדירים אותי בשנים האחרונות.

לבד במקום שבו אני מורידה משמעותית את גיל הממוצע, במקום שבו מילים כמו שומן, רעל וסוכרת קופצים עלי כמו צפרדעים דביקים מכל שיחה.

אני מרימה על המזלג משהו ירוק, לא מבושל, שמשאיר פסי ריר שקופים על הצלחת, צריך ללעוס פה כמספר שיניים בפה, ככה אמרו בהרצאה. אז אני לועסת ומתחברת.

מתחברת לשיחות על חוקנים, מיצי חיטה ויוגה, מתחברת לאווירה במקום שמחרים קפה, סיגריות ופלאפונים.

בבר מעוצב  של חליטות אורגניות אני בוחשת בהיביסקוס, הכפית רוקדת לאט, אסור להרעיש באווירה בריאה ומבריאה.

את רוצה לשבת מול הנוף? – לוחשת אחת המבריאות

ואז אני סוף סוף מתחברת, מתחברת במהירות של  שריקה, מתחברת לאותה ילדה פרוע ומרדנית שפעם ארזה רק לעצמה וטסה לבד לארץ התפוזים.

כן רוצה מול הנוף. רק מביאה סיגריות !!!

מוקפץ תאילנדי באוניית הקרב פוטיומקין

%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a4%d7%a5-%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%a7%d7%99%d7%9fיש משהו בתולי בפלאיירים המבריקים האלה, אולי זה הריח החדש של הדפוס. לי הוא סיפר על לגונות טורקיז ריקות מאדם, על שוניות נדירות, על ארוחות גורמה, שייט רומנטי … אני קונה את הפנטזיה הזאת, אני קונה את הבריזה, את השיער מתנופף ברוח, אולי גם מרטיני ביינקו בכוס רחבה, את הגבר שאיתי מחבק אותי ביד שרירית ומספר לילדים על מקומות שראה, הם מקשיבים לו בהערצה בפנים צרובות שמש וספוגות ריח ים, ריח החופש.
אני בוחרת את החולצה הכי מתנפנפת מפזרת את השיער. בדיוק בשעה שבה הכרומו הבטיח הנהג אוסף אותנו מהמלון . הוא מעלה אותנו לטנדר, כזה של שיפוצניקים רק במקום פחים של צבע – אנחנו, לא נורא, תאילנד, חוויה.
אחרי שהטנדר הזה הקציף לי את הנס של הבוקר אני יורדת לרציף מיישרת את החולצה שעתידה להתנפנף ברוח ורוצה להמשיך ללכת אך נתקעת ב300 איש ממתינים לשייט רומנטי. תאילנדים חביבים אוזקים אותנו באזיק זוהר, פירושו שקנינו מהכרומו גם שייט קיאקים באחת העצירות.
עיסה של תיירים על הרציף מתפוררת לתוך סירת מתכת חלודה בת שלושה מפלסים כל הפירורים צמודים צמודים, מזיעים מזיעים, לא נורא תאילנד, חוויה.
תחנת שנירקול – מים מזוהמים, אין מסכות לילדים, תאילנדים חביבים עורכים רישום קפדני של המשנרקלים. לא נורא, תאילנד, חוויה.
תחנה שנייה, צהריים- בסירי ענק במפלס התחתון מוגשת ארוחת צהריים, טור של 300 איש מטפטפים מים וזיעה. התור מתחיל מהמפלס העליון, בסוף כשאתה מגיע לסיר אתה מקבל קערה וכף אלומיניום.
כל התיירים יושבים במקומות ואוכלים אורז בכפות עקומות, צמודים צמודים, מזיעים מזיעים. לא נורא,תאילנד, חוויה.
התחנה הבאה, שמורת טבע מדהימה וקאייקים מסביב לאי – למה? למה נכנסתי קאייק הזה? הספורט היחידי שאני עוד עושה זה להזיז את המבט מהמכשיר כושר לכוון המקרר. קאייק זה בדיוק כמו הסירת גיהנום הזאת אי אפשר לרדת , אני בים ואני חייבת לגרוף עד תחנת איסוף. לא נורא, תאילנד, חוויה…
משמונה בבוקר עד שבע בערב המשיכה המציאות לאכול את הפנטזיה עד שבלעה אותה, עד כלות, וברגע הזה ראיתי את השקיעה היפה בחיי. לא שקיעה פוסטר בצבעי קיטץ׳ מתחנה מרכזית, זאת היתה שקיעה קסומה באמת. ניסיתי לפענח את הפלטה של הצבעים שהטבע קנה ומאיזה חברת תיירות התמונה? באיזה נייר כרומו השתמש?
ישבתי שם המומה מהיופי מחובקת ביד שרירית ועם שלושה ילדים ישנים בערימה מאושרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: