ארוחת הבוקר החורפית הזאת כל כך נורמאלית שאני רוצה לצרוח, הירקות הבריאים והלחם הביתי, פצפוצי האש באח והשיחה על ספרים. מתי כל זה קרה לי? אני שואלת את עצמי ועוברת בעיני על שלושה פרצופים לועסים מולי.
"את בת ארבעים שכחת?" מזכירה לי הנורמאליות ומצפצפת באוזני כמו צליל רציף של מכונת החייאה.
" יאללה נוסעים לשלג " שלושה ילדים מוחאים כפיים, וזוג הורים משלים עם הגזירה, צוללים לערמת כפפות בודדות וכובעי צמר מאובקים.
"גם כן שלג" אני ממלמלת במבטא רוסי, כשבוץ ושלוליות בלבן מלוכלך צוחקים עלי מצדי הכביש. אנחנו זוחלים כמו סמל של נורמאליות ישראלית בשיירת רכבים משפחתיים.
"נבנה איש שלג ענק" צוהלת הילדה המרכזית מהמושב האחורי ומרשרשת בשקית גזרים.
חונים למרגלות הר בנטל, מוקפים בעוד מאות הורים שנדונו לבלוש אחר כתמים של מן שמימי, לבן ובתולי. השמש חזקה, הצעיף נדבק לעורף, אבל הנורמאליות דורשת את ליטרת הבשר. אני גוללת גוש של בוץ מהול בפתיתי קרח נמס ומסבירה לצברים שלי את חוקי בניית איש השלג. צחוק של ילדים סביבי, מילים בערבית, רוסית, עברית, האינסטגרם חוצה גבולות, מנציח את רגעי האושר. הבת שלי תוקעת את הגזר כמו דגל ניצחון בפסל חום בהיר. אצבע מנוסה לוחצת 'שלח' ומשגרת לענן את התמונה של ילדי, עוד זיכרון ילדות נצרב.
אני עומדת עם הגב למהומה ומרגישה זרה, מה לי ולנורמאליות הזאת, תמיד שנאתי את המאוזן, הצפוי, השפוי. "מתי כל זה קרה לי?" אני שואלת שוב את המספר ארבעים שמהבהב עם כל דפיקה בלב. ואז הידיים החזקות של הצבר שאיתי תופסות אותי לא מוכנה, החגורה נמשכת לאחור, כדור שלג צולל לתחתונים. התחת בן הארבעים רטוב, המים הקפואים נוזלים על הרגליים. אני צוחקת, מקללת בשלל שפות ומבהילה את קהל הבונים סביב. מבעד לדמעות של צחוק, אני רואה את הנורמאליות הופכת לשלולית ונעלמת לרגלי.
