"דרך הילדים שלנו"

"דרך הילדים שלנו "

המילים שלה נאמרו בקול צרוד, נמוך; שנים אחרי הן עוד מהדהדות בתוך ראשי.

"דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את הילדות של עצמנו" היא אמרה ושאפה עשן;

כבר 12 שנה אני לא יושבת מולה בחדר טיפולים. 12 שנה אני לא נושמת את עשן הסיגריות הסמיך שהייתה משחררת משפתיה המקושתות בחריצים של זמן. המטפלת האגדית שלי, היא נראתה כמו אסטל, סוכנת שחקנים של ג'ואי מ"חברים"; עישנה בשרשרת סיגריות ארוכות, תפסה אותן עם אצבעות מעוותות ממחלת פרקים. זה היה התנאי שלה, רק מטופלים מעשנים או כאלה שהיו מוכנים לסבול את העשן התכול יחד עם חוכמתה הנדירה. אני ישבתי מולה שנתיים עד שהתפזר העשן מחיי.

12 שנה אני מתקנת את הילדות שלי דרך שלושה ילדים חכמים, שמנצלים את זה היטב.

ציורים על טפט מכוער, שיצרו מפלצות חדשות כל לילה, הפכו את לילות ילדותי למלאי אימה. מעולם לא אשכח את צעדי למיטה של ההורים והדרך חזרה כשנשלחתי להתגבר; אז היום אני מתקנת! שנים חוטפת בעיטות מרגליים קטנות, משחררת את השיער והקרקפת שלי מאצבעות שמנמנות.

מעולם לא התערבתי בשיחה של מבוגרים, אז אני מתקנת, מנסה לדבר עם חבריי, יותר נכון מנסה להכניס מילה בין שטף פטפוטים של ילדי.

רק במקרים נדירים הוזמנו חבריי לארוחת ערב, אז אני מתקנת, מארחת עד אפיסת כוחות ילדי שכנים צווחניים.

אני שיחקתי רק בחדר; שום סימן לקיומי מעולם לא הגיע לסלון, אז במסגרת התיקונים המקוללים אני אוספת את חדר המשחקים מהסלון כל ערב, ואז מתפנה לשפשף את הקירות המקושקשים.

מתקנת בחנות ממתקים, מתקנת בחנות צעצועים, מתקנת בלילה, בבוקר וביום. לונה פארק של תיקונים חוגג ! הצחוק של הילדים הופך למטורף, חיוכים של ג'וקר, אורות צבעוניים, קירות מסתובבים, ואיפה יש פה יציאת חרום לעזאזל?

אני חומקת תחת שלט מהבהב. נוטשת את מסע התיקונים ! רוצה לילות לבד עם בעלי, שיחות מבוגרים שקטות, יכולת עמידה מול זוג עיניים מתחנן, רוצה לחיות. והם? שיתקנו אחר כך על ספה של פסיכולוגית, הייתי נותנת להם את הטלפון שלה אבל הפסיכולוגית האגדית שלי נטשה את ההרגל המגונה לפני חמש שנים כשנפטרה בגיל 92.